שלושה בוגרי עיצוב עולים לבמה ומספרים בכנות על הדרך, המשברים והניצחונות שמאחורי הסגנון האישי שלהם. כנס ההשראה השנתי של המחלקה לתקשורת חזותית HIT הפגיש את הקהל עם שלושה קולות אותנטיים נטולי מסיכות.
HITS VOL.4 הוא אירוע שנתי שמטרתו להכיר לקהל יוצרים מובילים מעולמות העיצוב והאמנות. הפעם התקיים הכנס במתחם "התדר", ונבחרו לדבר בו שלושה יוצרים שהציגו את עצמם דרך הנושא "Originals" – מקוריות כאקט של קיום.
מאחורי האירוע עומד בוב אוראל, מרצה ותיק במחלקה לעיצוב תקשורת חזותית. הוא בחר להציג השנה אך ורק בוגרים של המחלקה, מתוך רצון להראות לסטודנטים לאן אפשר להגיע כשמקשיבים לאמת הפנימית. "זה לא עוד ערב של UX – זה ערב של השראה" לדבריו.
בועז סידס, יליד 1980, הוא אמן ומעצב רב-תחומי שפועל בין ציור קירות, קעקועים, רישום ומיתוג אלטרנטיבי. את אהבתו לעיצוב גילה בגיל צעיר – עוד כשהיה נער עם גרסת פוטושופ ראשונית ווואקום ביד. בגיל תיכון כבר עבד כמעצב ביצועיסט בחברת תרופות ועיצב עבודות מסחריות משעממות (לדבריו), אך הכישרון בער בו והמשיך להניע אותו קדימה. למרות שנדחה ממספר בתי ספר, הוא התקבל לבסוף ל-HIT, רגע שמלווה אותו בגאווה עד היום.
עם סיום התואר נכנס לעולם הפרסום, ותוך שנה וחצי הפך לארט דירקטור. אבל דווקא שם, במקום שבו חלם להיות, הבין שזה לא מקומו. הוא חזר לצייר – והפעם ברחוב. מחברת הסקיצות שלו הפכה לקירות בשכונת מונטיפיורי, לפנים של מוסכים נטושים, לקירות ענק באירופה, ולבסוף – גם להזמנות מבתי עסק ומשרדי הייטק.
מתוך התשוקה לאמנות רחוב, הקים בועז את קולקטיב "פריטימס" – יוזמה שהובילה לתערוכות ניסיוניות שהגיעו לשיא בתערוכת סטיקרים ראשונה, שאותה מיתג מאפס. התערוכה הזו הייתה פתוחה רק שש שעות, אך היתה הצלחה אדירה. בועז הבין שיש דרך אחרת ליצור ולגעת באנשים – לא דרך קמפיינים למותגים גדולים, אלא מתוך האותנטיות והאינטימיות של הרחוב.
בהמשך עבר סידס לעולם הקעקועים. סגנונו המינימליסטי הפך לחתימה אישית, והעקביות שלו גרמה לכך שלקוחות חזרו שוב ושוב. "יש לי דרך מאוד מסוימת להציג את הסקיצות שלי – וזה יוצר שפה שמוכרת גם בעין וגם בלב" הוא מסביר.
כשנמאס לו גם מעולם הקעקועים הגיעה הקורונה – ובמהלכה, יחד עם בת זוגו תמי, הקים את TEO STUDIO – הסטודיו הראשון בישראל לאמנות טאפטינג. טאפינג הוא טכניקת אריגה או טקסטיל שבה יוצרים שטיחים, קירות טקסטיליים או פריטי אמנות אחרים באמצעות קשרים או קשרי חוטים. מדובר בטכניקה ידנית שמאפשרת ליצור מרקמים תלת-ממדיים ועשירים באמצעות שימוש בחוטים עבים וצמריים.
מתוך הסטודיו הריק הם החלו ליצור שטיחים בעבודת יד, למתג את עצמם מחדש ברוח צעירה וצבעונית ולעבוד עם חברות כמו שופרא ו-BMW. תמי מעצבת את השטיחים, בועז מצלם, מנהל את הסושיאל ומביא איתו את כל הכלים שצבר לאורך הדרך.
בתערוכת יחיד בטרמינל העיצוב בבת ים, הציג בועז את כל האלמנטים שמהם נבנה – רישום, ציור, מיתוג, פרינט, חוויה פיזית – והפך את הקריירה הרב-תחומית שלו לסיפור שלם.
בועז סיים את הרצאתו עם המלצה לפיתוח סגנון אישי: "תגידו הרבה 'לא', שמרו על סקרנות, תלמדו מאנשי מקצוע טובים, אל תלכו אחרי טרנדים – ואם כן, תהפכו אותם לשלכם. ובעיקר – תהיו אותנטיים. זה משהו שהקהל מזהה, גם אם הוא לא תמיד יודע להסביר למה."
———————————-
שני דבורה: שם, שפה ומחיקות בין דורות
שני דבורה היא אמנית ומעצבת רב-תחומית, הידועה בעבודות שמחברות בין טקסט לדימוי באופן אינטימי, פיוטי ופוליטי. את ההרצאה שלה בכנס היא פתחה בסיפור שמתחיל בדרכון ישן של סבתה – מסמך מעבר משנת 1951 שהוביל את משפחתה מעיראק לישראל. במסמך נכתב לראשונה שמה האמיתי של סבתה: ג'ולייט עבדאללה משה – שם ששני לא נחשפה אליו עד לאחר מות הסבתא.
הגילוי הזה היה עבורה רגע מכונן. הוא פתח דלת לשאלות של זהות, שיום, מסורת ומחיקה. כך החלה שני במסע חקירה בעקבות ההיסטוריה המשפחתית שלה, ובעיקר בעקבות השמות. היא גילתה כי כמו סבתה, גם אביה נולד בשם עבדאללה, אך שמו הומר לעובדיה עם עלייתו לארץ, ובהמשך קוצר לעובד. וכך גם שמה שלה – שני – הפך בעיניה להמצאה של הרגע, של תקופה, של צורך להשתלב.
שני הבינה שהשמות במשפחתה הם לא רק מילים, אלא ייצוגים של זמנים, פוליטיקות, שינויים תרבותיים – והם אלו שעמדו במרכז סדרת העבודות הראשונה שלה. היא החלה לכתוב שוב ושוב את שמה המלא – שני עבדאללה נאג'י – כתיבה אינטואיטיבית, כמעט אובססיבית. בהדרגה החלה גם למחוק את האותיות בדיוק כפי שנמחק שמה של סבתה מהדרכון.
המחיקה הפכה למוטיב מרכזי בעבודות שלה: מחיקה כסמל לאובדן אך גם כאקט של בנייה מחדש. היא השתמשה בקולמוס ערבי, בחיבורים בין כתב עברי וערבי ובשפה טיפוגרפית שמושפעת מאזורים כמו מרוקו, עיראק וסוריה. ספרי הסקיצות שלה התמלאו בקווים עגלגלים, בטקסטים זורמים ובחיפושים צורניים אחרי שייכות והבעה.
אחת העבודות המרכזיות שלה – מיצג מחיקה פומבי שערכה עם אחותה – התבצע ברחוב על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בעזרת קולמוס ענק הן כתבו את החוק, ואז החלו למחוק אותו לעיני העוברים והשבים. "זו הייתה פעולה חזקה," היא מספרת, "הקהל עמד סביבנו, ילדים שאלו שאלות, וההורים ניסו להסביר. זו הייתה עבודה על חוק, על זהות, על המרחב שאנחנו חיים בו."
עבודותיה של שני הוצגו בשבוע העיצוב בירושלים, ב-LA, ניו יורק, אשדוד ובאר שבע.
הן הופיעו גם בפרויקטים גרפיים עבור "הארץ", "אסופה", "שנקר" ואחרים. היא עיצבה כריכות, פוסטרים ואובייקטים חזותיים – כל אחד מהם המשיך את הקו שבו טיפוגרפיה היא לא רק עיצוב, אלא עדות חיה לזהות ולמורכבות של שפה חיה.
"האותיות הן לא רק שלד צורני," היא אומרת, "הן גיאוגרפיה רגשית. הן מספרות סיפור של משפחות, של הגירה ושל חיבור ושל פערים."
שני סיימה את ההרצאה בקריאה פתוחה לסטודנטים: "גם כשאין לכם תשובה ברורה – תתחילו לזוז. תכתבו. תצרו. תחקקו. ואז תחזרו להבין מה עשיתם. תנו ללב להוביל. הראש יבוא אחר כך."
——————————
קסניה סובה: הילדה מהסקיצה הפכה לסוסיתא
קסניה סובה, פורטרט עצמי ככפרושקה, רוסייה ים תיכונית
קסניה נובה, או כפי שהיא מכונה – כפרושקה, היא מאיירת, יוצרת עולמות ודמויות, ובחמש השנים האחרונות גם בונת צעצועים שמספרים סיפור. את ההרצאה שלה פתחה באנקדוטה משעשעת: כשהגיעה לישראל שאלו אותה אם היא רוצה לבחור לעצמה שם עברי. בהשראת הדמות האהובה עליה, אריאל בת הים הקטנה, היא ביקשה להיות "בת ים", מה שהוביל לכך שהיקום החליט שהיא תגור בעיר בת ים.
וכך, בעיר הצבעונית והרועשת הזו, נולדה כפרושקה – דמות שהייתה ההיפך הגמור מהנערה הביישנית והשקטה שקסניה הייתה. כפרושקה הייתה מוחצנת, חסרת פחד, מלאת נוכחות וקסם, והיא הפכה לבלוג סאטירי ולפרסונה שבאמצעותה קסניה בוחנת את התפר התרבותי שבין רוסיה לישראל.
החיבור בין תרבויות תמיד עמד במרכז העשייה שלה – בין אם מדובר בליין סופגניות פיקטיבי בטעמים מופרכים (כמו קרמו קוויאר שחור או גלאסז' סלק עם דג מלוח), ובין אם מדובר בפרויקט "הסרוויס הישראלי הראשון" – סדרת צלחות פורצלן כחול-לבן שעיצבה בהשראת סמלים מקומיים כמו מנגל, דוד שמש ועוד דימויים שמרכיבים את הפסיפס החברתי המקומי.
בשנת 2020, עם פרוץ הקורונה, קסניה מצאה את עצמה מנותקת מעשייה. היא התחילה לצייר שוב מתוך שעמום וכאב. היא תיארה את עצמה בחדר כאוטי, על מזרן עם ערימת כלים ומחשבות. מתוך זה נולד עולם איורי בשם "LAZY LAND" – שממנו צמחה דמות חדשה: סוסיתא. ילדה בגוף של סוס, שנולדה מתוך ציור ילדות מגיל שש.
כאן נכנס לתמונה יונתן – בן זוגה לחיים וליצירה. הוא הפתיע את קסניה כשהפך את סוסיתא לאובייקט תלת ממדי. קסניה צבעה את הדמות, ויחד הם הבינו שיש פה משהו חדש, שהוביל ללידת "סובקדו" – סטודיו עצמאי ביתי, שבו קסניה מאיירת ויונתן ממדל, מדפיס ובונה. הדמויות הופכות לצעצועים, סדרות, או אוטומטות – קופסאות נגינה עם מנגנון מכני.
בסטודיו הם גם מעבירים סדנאות, מזמינים משתתפים לעצב צעצועים משלהם, ובונים עולם בו כל דמות מספרת סיפור. קסניה מדגישה שהכל התחיל מרגש פנימי, מרצון לתרגם תחושה לצורה – והיא פשוט לא מסוגלת לבחור רק דרך אחת. "כל רעיון שצץ לי בראש – אני חייבת להוציא אותו לפועל. ככה אני יודעת לחיות."
היא פעילה בכמה ערוצי יצירה במקביל: עמוד אישי עם איורים, עמודים נפרדים לכפרושקה, לסובקדו, לדמויות פיקטיביות כמו מטריושקה ופשוש. כל אחד מהם מבטא פן אחר של היקום היצירתי שלה, שהוא אישי, פואטי, ומלא הומור ונשמה.
"לא משנה מה, כל עוד אנחנו יודעים להקשיב לילד הפנימי שלנו ולשמור עליו – הכל יהיה טוב," היא מסכמת. זו לא רק גישה אמנותית – זו תפיסת חיים שלמה.
אינסטגרם בועז סידס: https://www.instagram.com/boaz_sides?igsh=ODJuNmpvNmtqbXl2
אינסטגרם קעקועים בועז סידס: https://www.instagram.com/boaz_tattoos?igsh=a2doOTE3dGcxODIx
אינסטגרם "סטודיו טאו": https://www.instagram.com/teo_studioo?igsh=MXJ1YWEyNHMzZGphaA==
אינסטגרם שני דבורה: https://www.instagram.com/shanydvora?igsh=NnNra2w0NjBmb2Zi
אינסטגרם קסניה סובה: https://www.instagram.com/xeniasova?igsh=dmt0YmhuMHhxMndy
אינסטגרם "כפרושקה": https://www.instagram.com/kaparushka?igsh=MTBuaDlldm05Z2hpeQ==
אינסטגרם סטודיו "סובקאדו: https://www.instagram.com/sovacado.studio?igsh=MTVlcjR5a2JudGp2ag==
אינסטגרם "מטריושקה": https://www.instagram.com/matryobot?igsh=dWswM3UzdHZoOXJq
אינסטגרם" פשוש ופשוש" : https://www.instagram.com/pashosh_and_pashoosh?igsh=MTV4NnAweW90YW9iYw==
