האמנית ליהי שני פיתחה שפה אמנותית שונה באמצעות שימוש בצעצועים ובחפצי רדי-מייד שהיא מזמינה ורוכשת באינטרנט. בתערוכה זו ממשיכה שני לפעול בשפתה הוויזואלית הייחודית, המשמשת אותה לבחינת הדיסוננס שבין תמימות ילדית לבין המציאות הכוחנית והאלימה הסובבת אותנו. האובייקטים שיוצרת שני מושתתים כולם על דגמים של צעצועי ילדות שעליהם היא מבצעת מניפולציות שונות – את חלקם היא מרוקנת ומציבה באופנים בלתי צפויים, ואת חלקם היא מגדילה ומעצימה באופן גרוטסקי. צעצועים שאמורים לייצג שובבות וקלילות הופכים בגרסאות מוגדלות למאיימים ומעוותים ויוצרים תחושת אבסורד ומועקה.
בספרו "מיתולוגיות" טוען רולאן בארת כי הצעצוע הוא דגם מוקטן של העולם הבוגר, שאינו מאפשר לילד להמציא עולם חדש אלא מאלץ אותו לשחזר את הקיים. הצעצוע, אם כך, הוא כלי להעברת ערכים, אידאולוגיות ותסריטים תרבותיים. כאשר מדובר בצעצועי נשק ולחימה, המסר ברור: העולם הוא זירה של עימות, והילד לומד את תפקידו כחייל קטן במערך גדול. במדינה כמו ישראל, שבה השירות הצבאי הוא חלק בלתי נפרד ממסלול החיים, הקריאה וההבנה של העבודה מועצמות ונטענות בהקשר המקומי.
על רקע זה, תערוכתה מקבלת משמעות תרבותית וביקורתית. שני אוספת באובססיביות צעצועים ואובייקטים המיוצרים במפעלי ייצור המוני, בעיקר בסין, ומזמינה אותם דרך פלטפורמות דיגיטליות שונות. את חלקם היא מגדילה פי עשרה, מנתקת אותם מההקשר של צריכה זולה וחד-פעמית ומציבה אותם בחלל התצוגה כאובייקטים מסקרנים, טעונים, מאיימים, כמעט טקסיים, המבטאים כוח, פחד ואלימות המובנים בתרבות. כך חושפת פעולתה של שני את הפוליטיקה של האובייקט היום-יומי, כיצד הוא מעצב תודעה, מנרמל אידיאולוגיות ומחדיר אותן לחלל הביתי. ההצפה החזותית של עשרות צעצועים צבעוניים ומבריקים מטשטשת את הגבול בין דמיון למציאות ויוצרת תחושת אבסורד. על ידי הגדלתם שני מעניקה להם משקל, תרתי משמע, ובכך הופכת את הזול והחולף למשמעותי וטעון ומערערת את ההיררכיה בין גבוה לנמוך, בין אמנות לקיטש.
העיסוק של שני בצעצועים נוגע ישירות לעולמות העיצוב והתעשייה, בראש ובראשונה בעצם השימוש בחפצי רדי-מייד, פריטים שיצאו ישירות מפס הייצור של המפעל. היא פועלת בסטודיו ביצירת חיקויים מדויקים של אותם אובייקטים אך אינה מסתפקת בשחזור טכני, אלא מבצעת פעולה יצירתית המבוססת על מוצר תעשייתי קיים שאחריו היא מתחקה. לשם כך היא משתמשת בחומרים המזוהים עם התעשייה, כגון פלסטיק, גומי, דבקים אפוקסיים, טפטים וחומרי יציקה שונים, וחלק מהתרכובות והטכניקות היא אף מפתחת בעצמה. באמצעותם היא יוצרת טקסטורות תואמות לפני השטח של האובייקטים התעשייתיים שאותם הם מחקים.
