מה לשיר ולדימוי? התשובה המיידית מגיעה מעולמות האיור, שבאופן מסורתי מאיר את הטקסט בעזרת ציור שמתלווה אליו ו"מסביר" אותו.
בתערוכה "שְׁתֵּי נוֹצוֹת כָּנָף" הציורים והעבודות של ענת ויז'ייה מתלווים לשבעה שירים של המשוררת שלומית כהן אסיף, אך הם אינם משמשים כאיורים או כהסברים, אלא הם תגובות חזותיות רגשיות. אם האיור מאיר את הטקסט ומשלים עימו עולם עגול וברור, הרי שהעבודות שלפניכם מציעות נרטיב חווייתי ורגשי המושפע מהמילים, אך אינו משלים אותן, אלא נבנה במקביל אליהן. כתוצאה מכך, נוצרים בחלל התערוכה שני עולמות מקבילים: עולם המילים ההיקפי שסובב עולם דימויים, כשבתווך השיטוט ביניהם מוזמן הצופה לדמיין וליצור לעצמו עולם אישי שלישי, לפי הבנתו ורצונותיו.
מלבד היות כהן אסיף משוררת מוערכת ומעוטרת, היא קרובה אישית לויז'ייה מאז ילדותה של האמנית. ענת זוכרת שקיבלה מאימה את הדפים שהדפיסה שלומית במכונת הכתיבה שלה. היא היתה יושבת עם אחיה ומדמיינת את התמונות שילוו את השירים והסיפורים שהחזיקה בידיה. התערוכה היא חזרה לרגעים ההם, של קריאה חופשית ומדמיינת, ושל יצירה מגיבה של עולם ציורי שמהדהד את התנועה שמציעים השירים.
המהלך הראשון לקראת התערוכה היה בחירת שיריה של שלומית שיופיעו בה, אוצרות או עריכה של רצף שירי מתקופות שונות, שיש בו נושאים משותפים ונרטיב פנימי. הרצף, במסווה של שירת ילדים תמה, לוקח את הקורא/הצופה לסבב מסחרר בין רעיונות פסיכולוגיים וחברתיים:
המסע נפתח בתהייה של פרפר – יצור החי זמן קצר – לאן יכולים לקחת אותו החיים. מכאן והלאה יעלו על הנייר מושגים תהיות מעולם המבוגרים והילדים כאחד: הזמנה לחלום, תלות חברית ומערכות יחסים, שדים פנימיים ותהפוכות נפש, תפיסה עצמית, המצאה ואינדיבידואליזם, התמסרות לעצב וקבלת השמחה וציפייה לעתיד. הסבב מסתיים באפילה ובתסכול סביב מות ציפור, בשיר "ציפור של אף אחד" שמביא לשיא את הניגודים בין אכזריות לבין תמימות ונפש ילדית חשופה.
אל מול המסתורין השירי בונה ויז'ייה עולם משלה. היא מתרחקת מהתגובה האוטומטית למילים. היא מגיבה להן בדרכה, ועם זאת התגובה היצרית והסוערת קריאה ומובנת רגשית אל מול העולם של כהן אסיף. היא מציירת ובונה יקום פנטסטי, אי בודד של כוחות נשיים, דמיון ופולחן. הסיפור המצוייר שלה מציג מפגשים עם הטבע, הקרבה, טקסיות והתחדשות, וחוזר חלילה. יש בו רגעי סיפוק וחסד, אך גם קטבים של כאב ועונג. הפער שנפתח בין הדרך של שלומית לזו של ענת מציע ערבול של עבודותיהן והדהוד משותף, שממתין לקהל שיספוג אותו.
ובחזרה לשאלה מה בין שיר לדימוי, התערוכה מפגישה את שני המרחבים הסובייקטיביים הנשיים הללו, באמצעות שתי מערכות חיצוניות של בחירה ופרשנות: בחירת השירים ובחירת העבודות, והאופן בו הם מאירים זה את זה. התמיכה היא הדדית, משקל המילים ומשקל הדימויים מאוזן והם מאפשרים לא רק זה את חייו של זה, אלא גם מסלולי חיים ומחשבה נוספים שייווצרו בהשראתם, נוצות נוספות בכנף הציפור.
