בשנה האחרונה לבשה האמנית ליהי חן דמות של מגלת ארצות ויצאה למסע נדודים: מהמחצבות הלבנות של קררה שבאיטליה, המקום שבו נחצב שיש ויוצא לעולם, ועד לברצלונה, המקום שבו הוא לבש צורה שהקנתה לו מעמד תרבותי איקוני.
התערוכה שנכנסתם אליה היא מכתב אהבה שכתבה חן. אתם מכירים את התחושה: נכנסתם למקום חדש-ישן, מצאתם את עצמכם מול יצירה או ביקרתם לראשונה באתר היסטורי שעד כה ראיתם שוב ושוב רק בספרים או על המסך, ואתם מרגישים שהמקום הזה או היצירה הזו הם חלק מכם או שאתם חלק מהם, וכך תמיד היה.
כך הרגישה ליהי חן כשביקרה לפני 18 שנה בביתן ברצלונה, שתכנן האדריכל המודרניסטי לודוויג מיס ון דר רוהה בשנת 1929. בפרט הרגישה מאוהבת ונאהבת כשנעמדה מול קיר השיש החום-כתמתם, שגודלו כ-3X6 מטרים, והוא מחולק לשמונה לוחות שונים בגודלם. זהו אובייקט מוחלט ומלא ביטחון, מודרניזם בקליפת אגוז.
"בשורות טובות" היא תערוכה שבמרכזה עומד חומר אנושי. רוחניות של אובייקטים, "אנימיזם", היא האמונה שלחפצים או למקומות יש נשמה, והם מכילים ומביעים רגשות אנושיים. לצד הפואטיקה שברעיון עומד גם פחד אנושי שמושלך על החומר – פחד מהיעלמות, מהתפוגגות וממוות.
השיש, שנוצר מלחצים טקטוניים במעמקי האדמה, בא מעפר ולעפר שב. הוא נחצב מן הצוקים, ממלא את תפקידו בעולם, ויכול להותיר אחריו אנדרטה לזכרם של אנשים, או כמוהם להתפורר ולהפוך לאבק.
השיש הוא נמוך וגבוה, הוא קודש וחול. מופעיו נעים בין הנשגב – פיסול קלאסי או מבנים מפוארים – ליום-יומי – משטחי מטבח ואבני חיפוי – ולסופי – אנדרטאות ותזכורות לאישים, אמונות ומקומות.
ליהי חן מטיילת בין הרעיונות האלה של נמוך וגבוה, של מופעיו השונים של החומר והייצוגים שלו, ומוסיפה פער נוסף בין החומר הטבעי לבין יצירה מלאכותית שלו, בין מקור לבין חיקוי. היא בונה מחדש את הקיר האיקוני של ון דר רוהה כרישום דיגיטלי באייפד, כלי רישומי שהפך בשנה האחרונה להרחבה של הגוף שלה. הרישום החל מהתבוננות כשישבה פיזית מול הקיר בברצלונה ונמשך הרחק משם. הקיר הוא דגם של קיר. העתק כמעט נאמן למקור, שחזור של כמעט 1:1. הקיר המקורי נאלץ לקטון מעט בהתאם למגבלות החלל בגלריה, ובכך הוא מגיב למכתב האהבה של ליהי ויוצר מחווה משלו, יחסי גומלין עם האמנית.
חן משחזרת אלמנט שהוא בעצמו שחזור. ביתן ברצלונה המקורי פורק בתום התערוכה הבין-לאומית שעבורה הוקם, ומרבית חלקיו נעלמו. רק בשנות השמונים הוחלט לשוב ולהקים את הביתן במיקומו המקורי. חן מקימה מבנה רפאים של מבנה רפאים, העתק של העתק, דגם של דגם. הצופה מוזמן לחשוף את הזיוף ו"לזכות" בהתפכחות, בפליאה או באכזבה.
ליהי חן מציעה חקירה מעמיקה של זיכרון, של חומריות ושל העתקה. היא אינה מוגבלת למדיום ספציפי אלא יוצרת שיח בין טכניקות מסורתיות כמו פחם ושיש לבין אמצעים טכנולוגיים. היא מנצחת את המכונה: העבודות בתערוכה החלו את דרכן בעולם דיגיטלי – מידול והדפסת תלת-ממד, רישום דיגיטלי, דימויים מבוססי בינה מלאכותית ועוד – אך הן מיוצגות באופנים מוחשיים כרישומים, כפסלים וכעבודות קיר.
בין התרגומים של חן לחומר בולטת בשונותה המניפה. זהו האובייקט היחיד שמציית לחוקי המשחק של החומר, פסל מונוליטי מגוש שיש ליידי אוניקס. המניפה, אייקון של חיזור או פיתוי, מייצגת אף היא את חוקי היסוד של המודרניזם: היא נעדרת קישוטיות אך חושפת את מנגנון השימוש בה ואת הקסם שבסטרוקטורה שלה: אובייקט מינימלי שנפרש והופך למרחבי. חריטה של שם הקובץ התלת-ממדי שממנו הוא מודל ממקמת את הפסל בזמן הווה ומקטלגת אותו כישות דיגיטלית.
העבודות הדיגיטליות הנוספות שהפכו מוחשיות מתקרבות עוד לעבר המקור שהן מתארות ושואפות להיראות או להיתפס כ"אמיתיות". פיגמליון פיסל אישה משיש. החיקוי היה מושלם כל כך עד שהפסל התעורר לחיים. הפָּסל התאהב ביצירתו, או באישה האמיתית שנולדה מתוך יצירתו. החיקוי החומרי היה מושלם כל כך עד שהשאיפה הפכה לאמת. פיגמליון חולל את המציאות וברא יצור אנושי בדרך היצירה.
יש בסלע מאפיינים וסמנטיקה אנושיים. הוא מזיע מים, הוא חי ומת. ראשה המפוסל של ליהי מגיר דמעות כמו ראש אדם. הוא אינו רק מזרקה. הוא על הגבול שבין החי למת. האם הוא הנצחה או שמא בריאה? על חייו ועל מותו של החומר מצביע גם ציור המחצבה גדול הממדים שמוצב מול הפסל שכמו נחצב מתוכו.
"בשורות טובות" היא מלאכת קסמים, כפי שמגדירה חן את מהות האמנות. היא עוסקת בשאלות של אמת מול אשליה, של חומריות מול הדמיה, ובגבולות שבין הממשי למלאכותי. היא חושבת על העקבות שפעולה ממוחשבת עשויה להותיר בחומר, בזיכרון ובמרחב הפיזי והדיגיטלי, ומנכיחה דווקא את פעולת הרישום הסיזיפית אל מול היכולת העכשווית לייצר כל דימוי בלחיצת כפתור. כל זאת כשברקע נוכח ללא הפסקה ההקשר הכואב של ההווה בצל שאלות על זיכרון, על אבל, על אימה ועל תודעה.
תמר לב-און, 2025
ליהי חן (נ.1977) היא אמנית מיצב ומדיה דיגיטלית הפועלת במנעד שבין מיומנויות עמלניות וקראפט לטכנולוגיות מתקדמות ודיגיטליות. בעבודותיה היא חוקרת את היחסים בין אשליה למציאות ואת האפשרות של האמנות לחדור למרחב המציאות ולחולל קסם. השכלתה האקדמית כוללת תואר ראשון בחינוך לאמנות B.Ed בהצטיינות יתרה במדרשה לאמנות בית ברל (2001), ותואר שני באמנות MFA הן באוניברסיטה העברית ירושלים והן בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב בהצטיינות יתרה (2004).
במקביל לעשייתה האמנותית עוסקת ליהי בחינוך לאמנות. מאז 2004 היא מלמדת במדרשה, בפקולטה לאמנויות בית ברל וכן בבית הספר לאמנות באוניברסיטת חיפה.
