במרכז החדר ניצבת מכונת סריגה ידנית ובתוכה כרטיסייה ארוכה מנוקבת שבאמצעותה סורגת האמנית רונית מירסקי את הקוד הגנטי של בנה לאחר שהומר לקוד בינארי. בפעולה עמלנית וסיזיפית היא מנקבת נקב אחר נקב, מתרגמת אלפי שורות סריגה לכדי סריג באורך עשרה מטרים – פואטיקה של שיבוש. מלאכת הניקוב הופכת לאקט של התבוננות במרחב שבין פתיחה לסתימה, בין התקין לשגוי. הכרטיסייה המסתלסלת נדמית לכרטיס לוטו – הגרלה קוסמית של מערכים כרומוזומליים – שבכל ניקוב שלו האמנית מכריעה מי יגריל מערך כרומוזומלי תקין ומי לא.
תסמונת הדאון של בנה, המתבטאת בשלושה עותקים של כרומוזום מספר 21 במקום שני עותקים, היא "ביטוי יתר" של חלבונים המשבשים את תפקוד מערכות הגוף. מירסקי מתחקה בתערוכה זו אחר הקוד הגנטי המשובש, ממירה אותו לקוד בינארי של 1-0, מנקבת אלפי שורות באופן אובססיבי ויוצרת באמצעותן רישום של החסרה, עיגולים חלולים, ברצף משובש.
מול מכונת הסריגה מתנשא כמונוליט קיר ועליו עשרות הדפסים של פלטות תחריט מחוררות, אנדרטה שחורה לקוד האנושי ולשבריריות הגנטית. הישות האנושית נפרשת כפלט של פוזיטיב-נגטיב, שקע ובלט, נוכחות והעדר. במרחק שבין 0 ל-1 מתרחשת הדרמה האנושית: בין נקב אחד למשנהו טמונים הגבולות השבריריים שבין התקין למשובש, בין הנורמה לחריגה. מהות ההדפס, כמו מהות הדנ"א, היא השכפול – מקור ועותק, שימור והעברה. מירסקי לוקחת מקטעים מהקוד הגנטי של בנה ומשכפלת אותם עשרות פעמים, וכל הדפס נושא ייחוד קל, אי-שלמות מסוימת במרקם או בצבע השונה מלוח האם. בדנ"א ייחוד כזה הוא מוטציה אך גם אפשרות לאבולוציה וליצירת משהו חדש. רגע של היסח דעת והקוד משתבש, אך בניגוד לקוד בינארי שאפשר לתקן, שגיאה בקוד הגנטי היא בלתי הפיכה.
מתוך התערוכה – VNTR Array
שגיאה בקוד נקראת "האחר". בעולם הדיגיטלי האחר מצטמצם ליחידת מידע, לתקלה במערכת – גליץ' המשבש את הסדר הבינארי. גליץ' (glitch) מוגדר ככשל ארעי המתרחש באופן מקוטע כאשר שני תהליכי תקשורת לא מצליחים להשלים את הממשק ביניהם (Oxford Dictionary of Computing). בדומה לפילוסוף עמנואל לוינס, שהגדיר את המפגש עם "האחר" כחוויה שבה אנו מתעמתים עם משהו שאי אפשר להכיל או לשלוט בו באמצעות מושגים, הגדרות או מסגרות מחשבתיות, מירסקי אינה שואפת להכיל את האחרוּת או לתקנה על ידי קידודה מחדש אלא מזמינה להתבונן באחר כשלם, כנשגב. פעולת הניקוב האובססיבית של כרטיסיות הסריגה והשכפול החוזר של ההדפסים מהדהדים את מהות הדנ"א והכרומוזומים – שכפול תאים, שכפול שיבושים, יצירה באמצעות חריגה.
המיצב מתכתב עם המצאת הנול של ז'וזף מארי ז'אקאר בתחילת המאה ה-19 שעשה שימוש בכרטיסי ניקוב ליצירת דוגמאות אריג אוטומטיות ולמעשה המציא את הקוד הבינארי. מלאכת הניקוב מעלה שאלות מוסריות מטרידות על אחריות אנושית: מה נחשב פגום, משובש, בעולם המקדש סטנדרטיזציה? האם אנו שואפים לתקן כל "תקלה" או שמא לקבל את השונה כחלק בלתי נפרד מהמערכת? אמנות הגליץ' מכילה את השיבוש; היא לא רואה בו פגם אלא צורה אחרת של שלמות שבה טמון היופי.
בברכת "אשר יצר" מברכים על שלמות הגוף והאיברים: "… וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ… שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם, אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ". בכל ניקוב מירסקי מהדהדת את הברכה – נקבים וחללים שסתימתם או פתיחתם מטלטלות את שלמות המערכת. כך גם בקוד הגנטי של בנה – פתיחה במקום שאמורה להיות בו סתימה, ניקוב אחד עודף, והמערכת משתנה. בין ניקוב לניקוב מירסקי מתבוננת במרחב שבין הפתיחה לסתימה, בין התקין לשגוי, בין המתוכנן למקרי. השיבוש, "ביטוי יתר", הופך לחומר ביד היוצר, לטקסטיל רך, עוטף, מכיל.
בעבודת הווידיאו "מנגינת הלב", תיבת נגינה מתרגמת לפי רישום אק"ג את פעימות לב בנה למלודיה. בניגוד לקידוד הטקסטואלי בעבודת הניקוב, כאן הקידוד מתרגם את קו הלב לצליל – לא הרמוני באופן קונבנציונלי, בעל צרימות, שיבוש המפגיש בין הפרוע למובנה.
מתוך עבודת הוידאו בתערוכה – מנגינות הלב
החיבור בין החומרי לדיגיטלי, בין האלוהי למקרי, בין קוד לאריג, בין יוצר ליצירה, בין יד מכוונת למקריות, מעורר מחשבה על משמעות החריגה בעולם המקדש את הנורמה. בעידן האלגוריתמים והקודים הבינאריים אנו ממהרים לתקן כל שגיאה ומתקשים להכיל חריגות. אנו כמהים לניקוב המושלם.
מה קורה כשנקב אחד משתנה? כשחלל אחד נפתח במקום להיסתם? סטייה מהתבנית הבינארית הופכת למחווה אמנותית המאירה את המפגש בין היד המנקבת למה שנדמה כמקריות קוסמית. היא הופכת ל"אמנות התקלה". בין הניקובים מתקיים דיאלוג על משמעות האחריות בעולם של קודים, על קבלת מה שמעבר לשליטתנו ועל מציאת יופי בלתי צפוי.
רונית מירסקי (נ. 1979) היא אמנית רב-תחומית המתמחה בהדפס וחוקרת תהליכי עיצוב זהות, בין אם זהות לאומית, חברתית או אישית. בעלת תואר ראשון בתקשורת חזותית מבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב (2007); תואר שני בתקשורת חזותית מ-Royal College of Art (2012); תואר שלישי באמנות בהצטיינות יתרה מ-Royal College of Art (2018). מאז שנת 2022 חברה מירסקי בגלריה השיתופית P8.
במקביל לעשייתה האמנותית עוסקת רונית בחינוך לאמנות – מאז 2017 היא מלמדת במכללת מוסררה, בבית האמנים בתל אביב, במוז"ה – אגף החינוך של מוזיאון הרצליה ובאטליה – בית לאמנות.
