בכנס הקודם של המחלקה לעיצוב פנים (מוח־כוורת: שיתופי פעולה בעיצוב פנים), הסטנו הצידה את המחבר היחיד, כדי לבחון את פעולת העיצוב כתוצאה של שיתופי פעולה. שיתופי פעולה בין מעצבים, בין מקצועות שונים ובין אנשים ולא־אנשים. עולם העיצוב שהתגלה בפנינו היה מבוזר, מגוון, רב ידיים, ולעיתים אף מפתיע. השאלה שעולה מכאן היא: אם חלק כה גדול של פעולת העיצוב ניתן לחלוקה בין אנשי צוות, להאצלה לאלגוריתם ולבינה מלאכותית, לייעול על ידי המערכת, מה אינו ניתן? מהו הדבר שהמעצב כמחבר, כבן אנוש, מביא אל השולחן?
אנו מציעים לחפש את התשובה לשאלה זו בשתי פעולות שהמעצבת מבצעת לבדה: נוסטלגיה ודמיון. כל אחת מפעולות אלו היא תנועה של התודעה לעבר דבר שאיננו – האחת למה שכבר חלף, והשנייה למה שטרם בא אל העולם; אובדן והזדמנות. היכולת של נפש האדם להתכוונן אל משהו, להיות "על־אודות" דבר שאפילו איננו קיים, היא הפעולה שלא ניתן לחלק, להאציל, או להפוך לאוטומטי, ובכך היא מבחינה בין תודעה למכונה. ולכן, אנו מאמינים, נוסטלגיה ודמיון הן הפעולות שדרכן המעצבת נוכחת באופן סינגולרי. אם הכנס הקודם עסק ברבים, הכנס הזה עוסק ביחיד הזוכר וביחיד המדמיין.
מפתה לייחס המשכיות לפעולת הנוסטלגיה, ושבר לדמיון; שימור העבר מחד, ופריצה לעתיד לא ידוע מאידך. אולם, במבט קרוב יותר נגלה שכל מונח טומן בחובו את היפוכו. הנוסטלגיה, במלוא עוצמתה, קורעת. הדמיון, במעמקיו, ממשיך. ועיצוב פנים, שלעולם אינו מתחיל מדף ריק, פועל תמיד בשני הכיוונים בבת אחת, נוסטלגיה ודמיון, שבר והמשכיות.
היחס אל העבר מתגלה במלוא מורכבותו בוויכוח על שימור שהתנהל במאה התשע עשרה. מול תנועת השחזור, שהשלימה מבנים היסטוריים והחזירה אותם ל"מצבם המקורי", טען ג'ון רסקין (John Ruskin) שהשחזור הוא הרס הבניין: תיאור כוזב שמחליף את מה שבאמת אבד. במקום לשחזר יש לטפל ולתחזק, ולאפשר לבניין להזדקן, ובבוא העת גם למות. סימני הגיל אינם פגם אלא חלק מחייו. כך, המוות מתגלה אצל רסקין כצורה המלאה ביותר של המשכיות, והשחזור כקרע. קייטלין דסילבי (Caitlin DeSilvey) לוקחת את הטיעון של רסקין רחוק יותר: היא מציעה לראות בריקבון לא סוף אלא תהליך, שבו החומר ממשיך את חייו בצורות אחרות, מעבר לגבולות הבניין ומעבר למה שאנו מבקשים להציל.
ויולה־לה־דוק (Eugène Emmanuel Viollet-le-Duc), מי שהוביל את תנועת השחזור בצרפת שלאחר המהפכה, ביקש מהמשחזר להעמיד את עצמו במקום האדריכל המקורי, ולדמיין מה היה בונה אילו שב לעולם. עבודות השחזור שלו הוסיפו לבניינים חלקים שמעולם לא היו בהם, "בסגנון המקורי". כשהצריח של נוטרדאם, שקרס בשריפה ב־2019, נבנה מחדש בנאמנות למקור, מה ששוחזר היה הצריח שוויולה־לה־דוק הוסיף לה במאה התשע עשרה. זוהי פנייה אל העבר שמייצרת עבר שמעולם לא היה: נוסטלגיה שהיא, בעצם, דמיון. וכאן, בנקודה שבה הזיכרון הופך להמצאה, אנו עוברים אל הדמיון עצמו.
בקוטב האחד של הדמיון עומד הפְּנים הנחלם של גסטון בשלאר (Gaston Bachelard): הבית, הפינה, המגירה כמקומות של חלימה בהקיץ, שבהם לדמיין מרחב הוא פעולה בלתי נפרדת מלזכור מרחב. החדר החדש נרקם מתוך החדר הזכור. אצל בשלאר הדמיון הוא רציפות; הוא ניזון מהזיכרון, ובלעדיו היה גווע. בקוטב האחר עומדת העיר החדשה של הפוטוריסטים. אנטוניו סנט'אליה (Antonio Sant'Elia) מסרב לרשת את העיר, מאמין שבניינים יחיו פחות מבני אדם וטוען שכל דור חייב לבנות את עירו שלו. כאן הדמיון הוא קרע טהור, והנוסטלגיה היא האויב. אם כל דמיון נשען על מה שהיה, כהמשך או כשלילה, השאלה שהכנס מבקש לשאול איננה כיצד לדמיין היטב, אלא שאלה קודמת ובסיסית יותר: מה זה לדמיין? מה מבדיל בין דמיון לבין צירוף מחדש של מה שכבר נראה? או, כפי ששאל פיליפ ק. דיק (Philip K. Dick): האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?
אנו מזמינים הצעות לאורך שני צירים, המרחב המשומר והמרחב הספקולטיבי, הנבחנים דרך שלוש עדשות שליוו גם את הכנס הקודם: ה"למה" של התאוריה, ה"איך" של המתודה, וה"מה" של מקרי המבחן. הצעות יכולות לאמץ את החלוקה המוכרת, נוסטלגיה כהמשכיות ודמיון כשבר, או לערער עליה; שתי האפשרויות יתקבלו בברכה. נשמח לפגוש בכנס מגוון רחב של עבודות: מחקר תאורטי והיסטורי, עדות של מעצבת על החלטה אחת, פרויקט שמעולם לא נבנה, או חלל שהונח לדעוך בכוונה.