תופעת "אי־החום העירוני (Urban Heat Island – UHI ,"מוכרת היטב: שטחים בנויים נוטים להיות חמים יותר מסביבתם הכפרית או הפתוחה, בעיקר בשל תכונות פני השטח האורבניות – אספלט, בטון וצפיפות בנייה – שסופגות ואוגרות חום.
מחקרם של ארבעת החוקרים – ד"ר משה מנדלמילך, עמית גולדברג, פרופ' יצחק עומר ופרופ' עודד פוצ'טר, שפורסם באוגוסט 2026 בכתב העת המדעי ,Urban Climate בוחן את התופעה במטרופולין תל־אביב – גוש דן ברמת פירוט שלא הייתה קיימת עד כה.
החידוש המרכזי של המחקר, הוא שילוב של כמה שיטות מדידה משלימות: אי־חום של "שכבת החופה העירונית", כלומר טמפרטורת האוויר שאנשים חווים בפועל ברחוב;(CUHI) אי־חום של פני השטח הנמדד מלוויין ;(SUHI) נתוני תחנות מטאורולוגיות ומיפוי לפי שיטת "אזורי אקלים מקומיים ,(Local Climate Zones – LCZ) "המסווגת כל שטח עירוני לפי מאפייני הבנייה והכיסוי שלו ולא רק לפי מיקומו.
ממצא מרכזי: אי־החום משתנה כל הזמן, גם בזמן וגם במקום
אחד הממצאים המרכזיים, הוא שאי־החום בגוש דן אינו תופעה קבועה בעוצמתה או במיקומה, אלא תהליך דינמי המשתנה באופן שיטתי לאורך היממה ולאורך העונות.
בקיץ מגיע לשיאו אי־החום הנמדד על פני הקרקע (SUHI) בשעות הצוהריים. בחורף, לעומת זאת, הוא בולט יותר בלילה. יתרה מכך: המיקום הגאוגרפי של מוקד החום עצמו, נע במהלך היממה:
מזרחה בשעות היום ומערבה, לכיוון החוף, בשעות הלילה. דפוס זה חוזר על עצמו הן בקיץ הן בחורף.
תמונה דומה, אך לא זהה, מתקבלת גם במדידות טמפרטורת האוויר. אי־החום היומי (CUHI) חזק יותר בקיץ, ומגיע להפרש של כארבע מעלות צלזיוס לעומת הסביבה הלא־עירונית, בהשוואה לכשתי מעלות בחורף. לעומת זאת, אי־החום הלילי מגיע לעוצמתו הגבוהה ביותר דווקא בחורף: עד לכתשע מעלות צלזיוס לעומת כארבע מעלות בקיץ.
ממצא זה מחייב זהירות מהנחה נפוצה, שלפיה אי־חום עירוני במטרופולין ים־תיכוני הוא בהכרח תופעה שמתבטאת בעיקר בקיץ ובלילה. התמונה המתקבלת מגוש דן מורכבת יותר.
היכן ממוקם אי־החום בפועל?
ממצא נוסף, שיש בו עניין מיוחד לתושבי האזור, הוא שאין לזהות אוטומטית את מרכז תל־ אביב כאזור החם ביותר במטרופולין. לפי המחקר, עוצמת אי־החום קשורה בראש ובראשונה למאפייני הבנייה וכיסוי הקרקע באזור נתון, ולא בהכרח למיקומו הגאוגרפי המוכר כ"מרכז עירוני." כפי שמסביר פרופ' עודד פוצ'טר, מבית הספר ללימודים רב־תחומיים ב־HIT מכון טכנולוגי חולון: "תל־אביב אינה המקום החם ביותר. בני־ברק, גבעתיים ואזור התעשייה של חולון וראשון־לציון הם האזורים החמים ביותר. אנו מוצאים שבערים ים־תיכוניות, מתפתח אי־חום עצום גם בצוהריי הקיץ, מה שמהווה סכנה בריאותית לאוכלוסיות רגישות. ההיערכות לגלי חום ולהתחממות הגלובלית הצפויה, והעובדה שבשנים הבאות הם צפויים להתגבר, מביאה למסקנה שצריך לחקור יותר את הנושא בדגש על ישראל, שלצערי נמצאת עדיין מאחור במחקרים האלה".
כדי להבין את הדפוס הזה, עושה המחקר שימוש בסיווג LCZ ומזהה שני טיפוסי בנייה עירונית, הבולטים כפגיעים במיוחד לחום:
לשם השוואה, אזורים פתוחים ובעלי כיסוי צמחי, מציגים טמפרטורות נמוכות משמעותית מאלה. כלומר, אם מחפשים "מוקד חום" מובהק בגוש דן, הממצאים מפנים את תשומת הלב בעיקר למרחב המזרחי והצפוף של המטרופולין, ובכלל זה בני־ברק, ולשטחים המאופיינים בטיפוסי בנייה מהסוגים שתוארו. עם זאת, חשוב להדגיש: אין מדובר בנקודה קבועה אחת. כפי שתואר למעלה, מיקום המוקד התרמי משתנה גם הוא במהלך היממה בהתאם לכיוון הרוח והדינמיקה בין היבשה לים.
התרומה המדעית הרחבה יותר
מעבר לממצאים הייחודיים לגוש דן, עולה מן המחקר משמעות רחבה יותר עבור תחום מחקר אי־החום העירוני בכללותו. עד כה, רווחה בספרות המדעית הנחה המבוססת בעיקר על מחקרים באזורי אקלים ממוזג וקר, שלפיה אי־החום העירוני החזק ביותר הוא בעיקרו תופעה לילית – תוצאה של חום שנאגר במבנים ובמשטחים העירוניים במהלך היום ומשתחרר בהדרגה לאחר השקיעה.
הממצאים מגוש דן מראים שבמטרופולינים חופיים באזורי אקלים ים־תיכוני, יכול להתפתח אי־חום משמעותי גם בשעות היום, בעיקר בקיץ, ולא רק בלילה. המשמעות המעשית היא שלא ניתן להחיל מודל אחד ואחיד של אי־חום עירוני על כל אזורי האקלים בעולם. יש להתחשב במאפיינים ייחודיים לכל אזור: סוג האקלים, הקרבה לים והשפעת בריזת הים, העונה, שעת היממה ומעל לכול – המורפולוגיה העירונית הספציפית של המקום.
ניתן לסכם אפוא את המסר המדעי המרכזי כך: אי־החום העירוני אינו תופעה לילית קבועה במיקומה. במטרופולינים חופיים ים־תיכוניים, הוא עשוי להיות משמעותי גם בשעות היום בקיץ, ומיקומו ועוצמתו משתנים בהתאם לשעת היממה, לעונה, להשפעת הים ובעיקר לאופי הבנייה באזור.
היישום המעשי: מדוע זה חשוב לתכנון עירוני
לממצאים יש השלכה ישירה על מדיניות תכנון עירוני והתמודדות עם עומסי חום. המחקר מציע למקד את מאמצי הצינון האורבני לא רק ב"מרכז העיר" במובנו המקובל, אלא בעיקר בטיפוסי הבנייה הפגיעים ביותר לחום בנייה צפופה בגובה בינוני מחד, ואזורי תעשייה ומסחר גדולים ודלי־צמחייה מאידך. כך, שיטת ה־LCZ הופכת מכלי תיאורי-מדעי לכלי מעשי, שיכול לסייע לרשויות התכנון לזהות אזורי עדיפות להתערבות, למשל הוספת צמחייה, שיפור אוורור עירוני או שינוי חומרי־גמר, במטרה להפחית את עומס החום על התושבים.
