פרופ' פרידור, מתמטיקאי בעל שם, ייסד ומנהל את החברה למתמטיקה תעשייתית ליד אוניברסיטת בן-גוריון בנגב; ראש המרכז למחקרים צבאיים (מחצ"ב) ברפא"ל; ממייסדי ענף חקר ביצועים בחיל האוויר הישראלי וממובילי תחום מדעי זה בישראל, מעיד כי אנשים שונים מוצאים סיפוק רב בעבודתם באופנים שונים: אושר בעקבות תגלית חדשה, מציאת דרך מיטבית לביצוע משימה, פריצת דרך מחשבתית או הישג יישומי, התורם לקידום האנושות. לעיתים, הכמיהה לשלושת האופנים הראשונים אינה עולה בקנה אחד עם הרביעי.
הרצאתו של פרופ' פרידור התמקדה בתעשיית השבבים.
תעשיית השבבים חיונית לכל ההתקנים הכוללים יכולת עיבוד נתונים: מחשבים, טלפונים חכמים, שעונים מתקדמים, אמצעי לחימה ועוד. מפעל לייצור שבבים הוא מרחב מורכב להפליא: חדר "נקי" ענק, שיש בו מאות רבות של מכונות מעשרות סוגים, המייצרות רבבות פרוסות שבבים בכל רגע נתון. לכל פרוסה תהליך ייצור בן מאות צעדים, שכל אחד מהם יכול להתבצע במכונות ספציפיות, וכל מכונה יכולה לבצע קבוצה מוגדרת של צעדים. התוצאה? תחרות קבועה בין הפרוסות על כניסה למכונות השונות.
מפעל כזה מפיק מוצרים בשווי של כ־10 מיליון דולר ביום. משמעות הדבר: שיפור של 1% בלבד יביא לתוספת רווח נקי של 100,000 דולר ליום.
ניתן לתאר מפעל שכזה באמצעות קבוצה גדולה של משוואות והתניות מתמטיות, והפיתוי להשתמש בהן למציאת דרך מיטבית לניהול הייצור הוא עצום. אך למרבה הצער, סיבוך הבעיה מצביע על כך שפתרון מושלם לא יימצא בעתיד הנראה לעין – ואולי אפילו לעולם לא.
האם זהו סוף פסוק?
התשובה היא לא. שילוב של גישות שונות – סימולציה חזרתית, אופטימיזציה מקומית, תהליכי למידה תוך כדי ביצוע ושיטות חיזוי – מצליח להביא לשיפור משמעותי. בכך נוצרת תרומה מובהקת לקידום האנושות, על אף שאין ביטחון שהשיפור המתקבל הוא האופטימום התאורטי.
לפעמים, הטוב הוא אויב של המושלם, במיוחד כשהמושלם בלתי אפשרי.
