גמילות חסדים של התת-מודע

• מסיבת פתיחת התערוכה עם מוזיקה חיה די ג'יי גימל
  יום שישי 29.5 בין השעות 14:00-11:00
• סדנת פרינט-מדבקה על תיקי בד
  יום חמישי 18.6 בין השעות 14:00-13:00
• שיח גלריה
  יום שישי 26.6 בשעה 11:00
• נעילה
  יום שישי 3.7

התערוכה של אום כלטוב (Oum Kultuv) היא מכלול מציף של צורות, צבעים, חוויות ופיזיוּת, אבל בראש ובראשונה היא מופע שופע של מסירות וטוטליות. "היכולת ההישרדותית לנוע, לנשום ולחיות בעודף אינפורמציה," היא מספרת, "התפתחה לכדי צבעים עזים ופרטי פרטים, לעולם מופשט מרוב תוכן".

אום כלטוב (נ. 1976) היא אמנית אוטודידקטית רב-תחומית, עוף שונה ומוזר בנוף המקומי. היא הייתה אמנית רחוב פעילה, השתתפה בתחרויות עיצוב, בפסטיבלי איור וקומיקס, בירידים ובשוקי מעצבים, למדה נגרות, עבדה עם נוער בסיכון ועוד. היא יוצרת לאורך עשרות שנים, והתנסתה בכל מדיום שנקרה בדרכה: ציור, רישום דיגיטלי, מגזרות נייר, מיניאטורות, שירה, פרפורמנס, צילום, טקסטיל ועוד. בתערוכה הזאת היא מציגה גופי עבודה רישומיים ואיוריים שהם רק קמצוץ ממכלול העבודות שלה.

תהליכי העבודה שלה קפדניים; לרוב היא רושמת בנפרד כל אלמנט ופרגמנט מהקומפוזיציות האינסופיות שלה, סורקת אותו למחשב, צובעת באופן דיגיטלי ועורמת שכבות על גבי שכבות של רישומים יחידים, גלויים ונסתרים. בעבודה סיזיפית היא מרכיבה אלפי גורמים מפורקים ויוצרת עולמות ענק גרוטסקיים וסוריאליסטיים, אך בה בעת עדינים ומוקפדים. את הדימוי הממוחשב מדפיסה אום כלטוב בטכנולוגיות שונות על ניירות ומדבקות, ממשיכה לעבוד ידנית וכך יוצרת את העבודה הסופית, שהיא אחת ויחידה.

כשעומדים מול עבודותיה קשה שלא לחשוב על יצוריו הדמיוניים של הירונימוס בוש, על אסתטיקה של אמני רחוב ועל ציירי מנגה יפניים – כל אלה יוצרים את התחושה הקולאז'ית הגורפת, המושכת את הצופה לבהות בפרטים כשם שהוא משתאה מן המכלול. כל זווית או נקודת מבט במרחקים שונים מהעבודה יחשפו קנה מידה שונה בתוך היצירה, החל באלמנטים העצמאיים דרך ההנחה שלהם זה על זה וזה לצד זה וכלה בתמונה המלאה.

באמצעות ריבוי הפרטים מבקשת האמנית להנכיח את תהליך העבודה הסיזיפי שהיא מקבלת על עצמה ולהעביר את הצופה דרך קשת של חוויות רגשיות וגופניות. "הרצון שלי בתערוכה הוא להכניס את הצופה לעולם ולשפה הוויזואלית שיצרתי ולתת לו ללכת לאיבוד בתוכם." הצבעוניות העזה עומדת פעמים רבות בניגוד לדימוי עצמו; היא יוצרת מראית עין של ילדותיות או חמידות, אך למעשה הדימויים שהיא מציגה מעוותים ומעוררים אי-נוחות. ריבוי הפרטים גם מנטרל את יכולת ההתמצאות של הצופה – לעבודה אין התחלה ואין סוף, ולא ברור אם היא תוצר מוגמר או רגע בתהליך. למעשה רק העובדה שהעבודה מוצגת מגדירה אותה כמוגמרת.

הזהות בין האמנית לעבודתה מוחלטת: את המוצרים והבגדים בתערוכה היא כיסתה באותה שפה צורנית של ההדפסים, שהפכה לסימן ההיכר שלה. כל דבר שנקרה בדרכה יכול להפוך למסומן, למרצ'נדייז של אום כלטוב, וכשהיא הולכת ברחוב, היא מדמיינת עוברי אורח כ"מסומנים" ומעוטרים בצורות שלה. פעולת הכיסוי היא אם כן סימון של טריטוריה אמנותית.

בנוסף לטוטליות בוחנת אום כלטוב את הזיכרון, או למעשה את הפחד מאובדן הזיכרון. הדמויות והצורות שהיא יוצרת באלפים ומכניסה לקופסאות פלסטיק גדולות הן עבורה קטלוג של מסמני מציאות: דמויות, צורות וצבעים. היא מספרת שהיא זוכרת אותן ומקטלגת אותן בראשה כאילו יש בכוחן להחזיק עבורה את המציאות ואת הסביבה, ובה בעת לסוכך עליה מפני אתגרי העולם.

הווידיאו המוצג בתערוכה נוצר לאחרונה, בתקופת המלחמה עם איראן, ואף הוא מגייס את הצורות והאסתטיקה לטובת הזדהות רגשית של הצופה. תחושת הריצוד המכוונת והחזרות הבלתי פוסקות מעוררות תחושת דחיפות ופחד ותזזיתיות פיזית של ממש: "היצירה היא דיאלוג פנימי שלי בתור יוצרת המתמודדת עם פוסט טראומה ועם עומס פנימי וחיצוני בלתי נדלה, כמו נהר שרוצה לזרום בתוך בטון. אני משתמשת בשפת האיור להעברת מסר הפוך לקו המסוגנן. צריך לנפות את ההסוואות הסגנוניות כדי לתהות על התחושה הקשה ועל אי-הנוחות שאליהן אני מכוונת".

English | العربية