בתערוכת היחיד החדשה שלה, מציגה אילנית שמיע עבודת וידאו שיצרה בתהליך של דו-שיח עם כלי בינה מלאכותית גנרטיבית, וכן ארכיון אובייקטים פיזיים ש"נשלפו" מתוך הסרט.
שמיע מנסה ללכוד רגש באמצעים סינתטיים. לתוך המערכת מוזנים דימויים אישיים ותיעודיים של מקומות ספציפיים ששמיע חזרה אליהם שוב ושוב (שכונת ילדות, גינות ציבוריות) כמו גם סיטואציות אינטימיות מאוסף השקופיות המשפחתי – דימויים שאינם זרים לצופה ומעוררים בקרבו רגשות מוכרים. שמיע מלהקת את המשתתפים בעבודה ממש כמו בקולנוע. כל השחקנים מצויים במצב של המתנה, לא אקטיביים ולא פסיביים. הלבוש שלהם ותנועותיהם מוזנים מנסיונה הרב בעיצוב לעולם המחול ולעולם האופנה.
המהלך המשמעותי בתערוכה הוא השיח הדו-כיווני בין היוצרת לבין המכונה. מערכות הבינה הגנרטיבית מקבלות טקסט ודימויים, והן משיבות בדימוי נע המכיל אובייקטים, דמויות ותנועה שאפשר לשלוט בו חלקית. משם השיח בין היוצרת לבין המכונה חוזר לעולם הממשי. שמיע מפסלת ויוצרת אובייקטים על פי דימויים שהופיעו בסרט, ואת האובייקטים שיצרה היא מתעדת ומזינה בחזרה לתוך המכונה, וחוזר חלילה.
התהליך סיבובי: הפנטזיה חיקתה את המילים ואת התיעוד ויצרה דימוי, הדימוי נעקר בחזרה אל המציאות ונוצר כאובייקט, האובייקט תועד ונשתל חזרה בפנטזיה וחוזר חלילה. ביצה ותרנגולת. יחסי היוצר-מכונה, כמו יחסי המרחב המציאותי-מרחב דיגיטלי, הפכו לשיח דו-כיווני המאפשר השפעה הדדית.