אישה עומדת מחזיקה
מחבקת את עצמה מהגב

בתערוכת היחיד החדשה שלה, מציגה אילנית שמיע עבודת וידאו שיצרה בתהליך של דו-שיח עם כלי בינה מלאכותית גנרטיבית, וכן ארכיון אובייקטים פיזיים ש"נשלפו" מתוך הסרט.

שמיע מנסה ללכוד רגש באמצעים סינתטיים. לתוך המערכת מוזנים דימויים אישיים ותיעודיים של מקומות ספציפיים ששמיע חזרה אליהם שוב ושוב (שכונת ילדות, גינות ציבוריות) כמו גם סיטואציות אינטימיות מאוסף השקופיות המשפחתי – דימויים שאינם זרים לצופה ומעוררים בקרבו רגשות מוכרים. שמיע מלהקת את המשתתפים בעבודה ממש כמו בקולנוע. כל השחקנים מצויים במצב של המתנה, לא אקטיביים ולא פסיביים. הלבוש שלהם ותנועותיהם מוזנים מנסיונה הרב בעיצוב לעולם המחול ולעולם האופנה.

המהלך המשמעותי בתערוכה הוא השיח הדו-כיווני בין היוצרת לבין המכונה. מערכות הבינה הגנרטיבית מקבלות טקסט ודימויים, והן משיבות בדימוי נע המכיל אובייקטים, דמויות ותנועה שאפשר לשלוט בו חלקית. משם השיח בין היוצרת לבין המכונה חוזר לעולם הממשי. שמיע מפסלת ויוצרת אובייקטים על פי דימויים שהופיעו בסרט, ואת האובייקטים שיצרה היא מתעדת ומזינה בחזרה לתוך המכונה, וחוזר חלילה.

התהליך סיבובי: הפנטזיה חיקתה את המילים ואת התיעוד ויצרה דימוי, הדימוי נעקר בחזרה אל המציאות ונוצר כאובייקט, האובייקט תועד ונשתל חזרה בפנטזיה וחוזר חלילה. ביצה ותרנגולת. יחסי היוצר-מכונה, כמו יחסי המרחב המציאותי-מרחב דיגיטלי, הפכו לשיח דו-כיווני המאפשר השפעה הדדית.

את עבודת הווידיאו-AI שיצרה שמיע היא מגדירה כסך הניסיונות המוצלחים לכאורה שלה ללכוד רגש באמצעים סינתטיים. אלו רגעי יציבות במציאות שהולכת ומתפרקת, אך גם הם נעלמים מהמסך זמן קצר לאחר הופעתם, ואנחנו פוגשים אותם שוב בחלל התערוכה כארכיון פיזי.

כשאנחנו נתקלים בתוצר אמנותי של בינה מלאכותית אנחנו מקהים מיד את הרגש כלפיו. הרי המכונה לא תגיד לנו מה להרגיש. האמנית הולכת אם כך בין הטיפות: מצד אחד היא חושפת את עובדת היותו של המרחב וירטואלי: לעיתים הפריים מתרוקן, ומולנו נשאר חלל לבן מטריקסי המחבר באופן ממוחשב מובהק פרספקטיבות של דמות ורקע. אך נדמה שדווקא הסֶטינג (setting) המורחק מקצות אצבעותיה של היוצרת ומתווך דרך המחשב מעניק לה את האומץ לחשוף ולהיחשף יותר.

לתוך המערכת מוזנים דימויים אישיים ותיעודיים של מקומות ספציפיים ששמיע חזרה אליהם שוב ושוב (שכונת ילדות, גינות ציבוריות) כמו גם סיטואציות אינטימיות מאוסף השקופיות המשפחתי – דימויים שאינם זרים לצופה ומעוררים בקרבו רגשות מוכרים. השכונות מבקשות להשתמש בטכנולוגיה כדי להפוך למהודרות, והבניינים הם מופת של עליבות – דיסוננס בין פריפריה לאופן שבו נתפס AI.

המהלך המשמעותי בתערוכה – כמו גם בחיים עצמם – הוא השיח הדו-כיווני בין היוצרת לבין המכונה.

שמיע מזינה למערכות הבינה הגנרטיבית טקסט ודימויים, והמערכות משיבות לה בדימוי נע המכיל
אובייקטים, דמויות ותנועה שאפשר לשלוט בו חלקית. משם השיח בין השתיים חוזר לעולם הממשי. שמיע מפסלת ויוצרת אובייקטים על פי דימויים שהופיעו בסרט, ואת האובייקטים שיצרה היא מתעדת ומזינה בחזרה לתוך המכונה, וחוזר חלילה.

התהליך סיבובי: הפנטזיה חיקתה את המילים ואת התיעוד ויצרה דימוי, הדימוי נעקר בחזרה אל המציאות ונוצר כאובייקט, האובייקט תועד ונשתל חזרה בפנטזיה וחוזר חלילה. ביצה ותרנגולת. יחסי היוצר- מכונה, כמו יחסי המרחב המציאותי-מרחב דיגיטלי, הפכו לשיח דו-כיווני המאפשר השפעה הדדית.

השיחה עם מחוללי בינה מלאכותית בוראת שפה חדשה. כדי ליצור משהו שמדמיינים, צריך דווקא להנמיך את המשלב, להשתמש במילים תיאוריות ופשוטות ולעיתים אף במושגים שאינם פוליטיקלי קורקט. המכונה היא שמפשיטה את הנימוס מהיוצר ומציגה את הדברים כפי שהם. כמו בשם התערוכה, הרצף הטקסטואלי שמאחורי היצירה אינו נרטיבי ואינו קוהרנטי. אלה ניסיונות סיבוביים להגדיר דימויים ותחושות במילים.

שמיע מלהקת את המשתתפים בעבודה ממש כמו בקולנוע. היא מגדירה דמויות ראשיות: היא מלהקת כפילה שלה – דומה ולא דומה – לאחת מהדמויות הראשיות, ומוסיפה "שורת מקהלה": צוות שחקנים דיגיטליים שבחרה מתוך מאות דמויות שחוללה באמצעות תיאור מילולי. כל השחקנים במצב של המתנה, לא אקטיביים ולא פסיביים, ומלוּוים בצופה מבחוץ – האייל, המספר היודע כול שמתבונן בנעשה על הבמה.

השפה הקולנועית מעניקה לצופה חוויה שבין המתוק לאפל. עוצמות ורגש, פערים בין כוח לשבר, מוזנים כולם מהביגוד, מהדמויות ומהתמונות, שהם חלק בלתי נפרד מהעולם האמיתי של שמיע. כך, לדוגמה, הניסיון הרב שלה בעיצוב לעולם המחול ולעולם האופנה מגדיר את הכוריאוגרפיה של הדמויות ואת הסטיילינג שלהן.

המערכת של בריאה–השתתפות–התבוננות מתפרקת ונבנית הן בסרט עצמו והן בחלל התערוכה. הדמויות מתבוננות בעצמן על מסך בתוך מסך, מאחורי ומלפני הקלעים, וגם לצופה מוצעות נקודות מבט מרובות שמאפשרות לו להחליט איזה מקום הוא תופס בתוך אותה מערכת.

אילנית שמיע (נ. 1970) היא אמנית רב-תחומית וכותבת הפועלת במרחב שבין יצירה חזותית לטכנולוגיה. בוגרת המחלקה לצילום באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל (1999). בשנים האחרונות היא חוקרת את ההשפעות ההדדיות בין האדם למכונה ואת האסתטיקה החדשה הנוצרת כנדבך נוסף ביצירה בעידן הדיגיטלי.

שמיע היא בעלת רקע עשיר בשדות העיצוב והעיתונות: בעבר עסקה בעיצוב טקסטיל והלבשה למחול וכתבה בבמות מרכזיות כגון מוסף "הארץ", ומוסף "7 ימים". כיום היא כותבת במוסף "גלריה" של "הארץ" את המדור "מחשבוט" העוסק במפגש בין בינה מלאכותית יוצרת, תרבות ואמנות, נושאים שעל אודותיהם היא גם מרצה.

* "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט, 1953. במחזה נפגשים גוגו ודידי מדי יום, ליד אותו עץ, ומחכים לדמות נעלמה שלא מגיעה לעולם. הם עסוקים בפרטי הלבוש שלהם ובסיפורי חלומות, מבצעים פעולות גופניות אוטומטיות ומשתמשים בדמות נוספת כברובוט.

כל התמונות: צילום: דפנה טלמון