"הקונספט נולד מתוך סקרנות אישית למסורות רחצה וטבילה במים, ומתוך היכרות עם תרבות החמאם הטורקי כבת לעולים מטורקיה", אומרת סלין. "סיפורי הילדות של אבי על הרחצה הציבורית כחלק משגרת היומיום הובילו אותי למחקר רחב יותר על תרבויות רחצה בארץ ובעולם. במסגרת הסמינר שכתבתי ,בחנתי מרחצאות מקומיים, ובהם המקווה, לצד מסורות רחצה בינלאומיות כמו החמאם והסנטו היפני, וכן את השפעת הטבילה במים בטמפרטורות שונות על גוף האישה. תוך כדי המחקר והחיפוש אחר מרחצאות במרחב העירוני בישראל, ובפרט ביפו, הגעתי למבנה מועדון החמאם העתיק. החיבור בין ההיסטוריה של המקום לבין המחקר האישי שלי הפך אותו לבסיס טבעי לפרויקט.
המחקר חידד עבורי גם את הצורך במרחב שמאפשר האטה בתוך שגרת החיים העירונית והעמוסה. מתוך כך התפתח הרעיון ליצור מרחצאות עירוניים שאינם יעד חד־פעמי או מקום נופש, אלא מרחב שניתן לשלב בחיי היומיום – מקום לרחצה, מנוחה, שהייה, מפגש וטיפול בגוף ובנפש. הבחירה לייעד את הפרויקט לנשים בלבד נובעת גם מהבנה של ההקשר המקומי: כיום בישראל, מרחב רחצה ציבורי משותף לנשים ולגברים עלול להיות מורכב מבחינה תרבותית וחברתית. לכן הפרויקט מציע מרחב נשי שמאפשר תחושת נוחות, ביטחון ופתיחות, לצד אפשרות לבחור בין חוויה אישית ושקטה לבין מפגש קהילתי ".
העבודה על הפרויקט כללה פענוח של המבנה הקיים באמצעות תיעוד היסטורי, תוכניות ותיקי בניין, לצד קריאה מחודשת של הגיאומטריה המורכבת שלו – הקמרונות, הכיפות, המעברים והחללים הפנימיים. מתוך כבוד למבנה, לחומריות ולהיסטוריה שלו, התכנון אינו מבקש להכניס לתוכו פרוגרמה זרה, אלא להמשיך את ההיגיון המקורי של המקום ולתת לו פרשנות עכשווית. במובן זה, ההתערבות התכנונית מחזירה למבנה את פעולת הרחצה, אך עושה זאת באופן שמתאים לחיים עירוניים עכשוויים ולצרכים של נשים כיום.
הרציונל התכנוני היה לשמר את ההיגיון המרחבי של בית המרחץ המסורתי – רצף של חללים, מעברים וטמפרטורות – ולתרגם אותו לשפה עכשווית, במקום לבטל את האופי המקורי של המבנה. המרחצאות מתוכננות כמרחב קהילתי לנשים, המשתלב בשגרת החיים העירונית ומציע חוויה של האטה, רחצה, מנוחה, מפגש והתכנסות.
המחשבה התכנונית מבוססת גם על רצף של מעברים בין טמפרטורות ומצבים גופניים – מבריכה קרה לסאונה חמה, ממים חמימים למנוחה, וחוזר חלילה. המעברים האלה יוצרים קצב משתנה של עוררות והרפיה ומעודדים תנועה הדרגתית בתוך המבנה. במקביל, התכנון משחק ביחסים שבין פרטי לציבורי: גודל הבריכות, מיקומן והקשר שלהן לחללים הסובבים קובעים את מידת החשיפה, הקרבה והמפגש. לצד החללים המשותפים משולבות פינות מנוחה ואזורי שהייה, שחלקם מעודדים אינטראקציה ומפגש בין המשתמשות, ואחרים מאפשרים שקט, התכנסות ופרטיות. כך נוצרת חוויית רחצה שאינה אחידה, אלא רצף של מצבים המאפשר לכל משתמשת לבחור את מידת הקרבה, השהייה והמפגש המתאימה לה.
בואו להתרשם מפרויקט זה ונוספים המוצגים בתערוכת הגמר של הפקולטה לעיצוב שתינעל ב 19.8.2026
