באירוע הפותח התקיים פאנל שכלל חמישה בוגרים ובוגרות ממסלולים שונים, שלהם קריירות מגוונות ומסר משותף אחד: הלימודים במכון פתחו להם דלתות שהפתיעו, לעיתים, אף אותם.
מריאנה אבג'יאן, בוגרת טכנולוגיות דיגיטליות ברפואה, עובדת כיום כדאטה אנליסטית ב־ALZAI Health — סטארטאפ ישראלי-קנדי שפיתח מערכת לניבוי אלצהיימר מוקדם דרך בדיקות דם, שהונפקה לאחרונה בבורסה בקנדה; שירן גרבנגי, בוגרת מדעי המחשב, עובדת כמהנדסת תוכנה בצ'ק פוינט – אחת מחברות אבטחת המידע הגדולות בעולם; אדיר סגל, בוגר טכנולוגיות למידה, בנה קריירה כפרילנסר מבוקש בפיתוח למידה דיגיטלית עם חמש שנות ניסיון; רביב בראל, בוגר הנדסת חשמל, עובד כמהנדס בצוות פיתוח מכ"ם באלביט נתניה; שירלי סידי, בוגרת הנדסת תעשייה וניהול, מנהלת כיום חטיבת ייעוץGRC והגנת סייבר באשנב, קבוצת באמן.
כשהידע הופך לכלי עבודה אמיתי
אחד המסרים שחזר שוב ושוב לאורך הפאנל, נוגע בקשר הישיר בין מה שנלמד בכיתה לבין מה שנדרש בעבודה ביומיום. מריאנה תיארה את הרגע שבו הבינה עד כמה הייחוד של מסלולה פועל לטובתה: "הכרת עולם הרפואה – השפה והתוכן – באה לידי ביטוי כמעט בכל יום. הקורסים הרפואיים, לצד קורסי הדאטה, אפשרו לי לשלב בין שני עולמות שרוב המועמדים לא שולטים בשניהם".
שירלי, שהגיעה מהנדסת תעשייה וניהול לתחום הסייבר, ביטאה את אותו הרעיון מזווית אחרת: "הלימודים חיברו אותי לעולמות של טכנולוגיה, ניהול וחדשנות. והכלים שרכשתי – כמו חשיבה אנליטית, ניהול תהליכים והבנה מערכתית – מלווים אותי עד היום."
אדיר הוסיף נקודת מבט מעשית שלא הותירה ספק: "רוב התפקידים שהתמיינתי אליהם דרשו תואר בטכנולוגיות למידה כחובה. הידע התאורטי אבל גם הפרקטי, ותיק הפרויקטים שצברתי כבר מהתואר – הם שהעניקו לי יתרון אמיתי."
סביבה שרואה את הסטודנטים והסטודנטיות
בתקופת הקורונה, שלח רביב שאלה למרצה בשעות הערב. במקום תשובה קצרה, קיבל קישור לזום. מה שהתחיל כפנייה אישית הפך לתגבור שנמשך עד לשעות הלילה, עם כמה סטודנטים נוספים. "זה לא היה מובן מאליו," אמר רביב, "כשאני חושב עלHIT ."
שירן ביטאה את אותה התחושה: "סביבה תומכת, שרואה את הסטודנטים – המרצים מקצועיים וזמינים, עם רצון אמיתי ללוות ולכוון. "
שירלי הוסיפה: "החיבור הישיר לתעשייה והחשיבה לא רק בלמידת חומר אקדמי, אלא בהבנה איך ליישם אותו בפועל."
רביב, שעובד באלביט, סיפר כיצד חיפוש פעיל של קשרים, עוד בזמן הלימודים, פתח לו את הדלת לתפקיד הנוכחי: "מצאתי כתבה על בוגר של המכון, וביקשתי לשמוע על התמחויות ועל מה שקורה בשטח. כמה חודשים אחר כך הוא חיפש סטודנט לצוות שלו והציע לי להצטרף. הלכתי לריאיון – ואת השאר אתם יודעים." המסר שהוא מעביר, מאז, בהרצאתו הקבועה "ווינרים בתואר", הוא פשוט: "לא תחרותיות – אלא שיתופיות. קבוצות למידה. ללמד אחרים – זה מה שגרם לי להצליח ולא רק לעבוד".
חלק מהמסרים החזקים ביותר בפאנל היו דווקא בנושא הספק העצמי, שמלווה כמעט כל מועמד וסטודנט. מריאנה, שלפני התואר ניסתה הנדסה ביו־רפואית, התמיינה ללימודי רפואה באיטליה ולא בדקה אפילו את הציון, סיכמה בכנות: "מי כן בטוח? אני חושבת שמעטים. עד היום עולות לי מחשבות על רפואה, ואין לי עם זה בעיה. לא לפחד לשנות ולהשתנות."
שירן הוסיפה עצה מעשית: "דברו עם מי שעובד בתחום, שאלו איך נראה היומיום שלו. ואם אתם נכנסים למכון ומרגישים אנרגיות חיוביות – זה סימן".
אדיר ניסח את זה בצורה פרקטית: "בעולמות התעסוקה תמיד אפשר להתברג למקומות אחרים. גם אם מתחילים בתפקיד אחד ומבינים שהוא פחות מתאים, אפשר לעשות הסבה או לשלב יכולות קיימות עם תפקיד חדש."
בסיום הפאנל התבקשו המשתתפים לומר מילה אחת שמסכמת את חוויית הלימודים ב־HIT. "מרחיבת אופקים", "משמעותית", "חוויתית", "מעולה", היו התיאורים. גם המילים "תחושה של בית" חזרו על עצמן.
מכאן עלתה תובנה מעניינת: הדבר שהכין את הבוגרים והבוגרות לעולם העבודה לא היה רק הידע הטכני שצברו, אלא גם הקשרים שיצרו עם אנשים, תחושת השייכות לקהילה והאופן שבו הלימודים היו מחוברים ורלוונטיים למציאות המקצועית – כל אלה הפכו את הכניסה לתעשייה לחלקה יותר.
כל בוגר ובוגרת התפתחו אומנם בנתיב שונה, אך קו משותף אחד עובר ביניהם: האמונה שהמכון הטכנולוגי לא רק לימד אותם מיומנויות, כי אם העניק להם את הביטחון להתמודד עם כל אתגר שהתעשייה מציבה בפניהם.
