לזכרו של רס"ן רועי רוזנר ז"ל
רס"ן רועי רוזנר ז"ל גדל בשכונת קריית שרת בחולון. ב 8 בינואר 2009 הוא נפל בקרב ברצועת עזה במבצע "עופרת יצוקה", עת הוא והפלוגה עליה פיקד נקלעו למארב. אלמנתו, בוגרת המחלקה לטכנולוגיות למידה שרון רוזנר, סיפרה לנו על האיש איתו רקמה חלומות.
רועי רוזנר, בנם של תקוה ועודד נולד ב 21.10.81 בעיר חולון, וגדל בשכונת קריית שרת בעיר.
בשנת 2000 התגייס רועי לצנחנים, לגדוד 890. לאחר סיום הטירונות נשלח לקורס מ"כים (מפקדי כיתה) בגדוד "האריה המעופף". בזכות הצטיינותו ביקשו מפקדיו שיישאר בבית הספר למ"כים ללוחמי חי"ר (חיל רגלים) וידריך בטרם יחזור לצנחנים. רועי נעתר.
מאוחר יותר יצא רועי לקורס קצינים, וחזר לגדוד "האריה המעופף" ביסל"ח (בית ספר למקצועות חי"ר) כמפקד מחלקה. חבריו לשירות העריצו את כושר מנהיגותו. הוא המשיך למסלול מ"פ (מפקדי פלוגה) והחליט לצאת לחצי שנת חל"ת (חופשה ללא תשלום) כדי ללמוד במכללה לפיקוד טקטי בפו"ם (פיקוד ומטה), שם סיים תואר ראשון של האוניברסיטה העברית במדעי החברה וקיבל הכשרה פיקודית. רועי חזר לביסל"ח כקמב"ץ (קצין מבצעים) וכמפקד פלוגה בקורס מ"כים של יחידות מובחרות למשך כמה חודשים, עד שקיבל פיקוד כסרן על פלוגה מבצעית. מבין כמה גדודים שרצו בו, לבסוף בחר להגיע לגדוד "חרוב" בחטיבת "כפיר". רועי קיבל את הפיקוד על הפלוגה המסייעת שנחשבת לפלוגה מאתגרת בשל ותק חייליה.
בתחילה למד רועי את הפלוגה בשטח, ורק אחר כך עיצב אותה על פי תפיסת עולמו. רועי היה כאבא לפלוגה ולחיילים וזכה להערכת חייליו. הוא טיפח אותם ודאג להם, והפלוגה זכתה באות הצטיינות בזכות יכולותיו ורוח המוטיבציה שהוא החדיר בה.
היה מאוהב בצבא ובחיילים שלו, הוא ראה בחיילים שלו ילדים שלו
מפקדיו ניבאו לו עתיד מזהיר כקצין מצטיין. סגן-אלוף יוסי כהן, אמר: "את המנהיגות של רועי אי אפשר ללמוד בשום בית ספר, היא נבעה מאישיותו. רועי היה מפקד מעולה שזכה להערכות מעולות ממפקדיו. הוא היה אדם חייכן, טוב לב, אהוב על כל הבריות ועל כל חייליו".
אלמנתו של רועי, בוגרת המחלקה לטכנולוגיות למידה שרון רוזנר:
"רועי ואני הכרנו בעת שירות החובה הצבאי דרך חברה משותפת. התברר לנו שאנחנו גרים במרחק שלושה רחובות זה מזה. לאחר תקופת חברות של כחמש וחצי שנים התחתנו ונסעו לירח דבש בתאילנד. עם חזרנו מהחופשה נכנס רועי לתפקיד המ"פ של הפלוגה המסייעת. אני תמיד אומרת שרועי היה נשוי לי ולפלוגה המסייעת אותו פרק זמן- כעשרה חודשים בלבד..."
"רועי ואני הכרנו בעת שירות החובה הצבאי דרך חברה משותפת. התברר לנו שאנחנו גרים במרחק שלושה רחובות זה מזה. לאחר תקופת חברות של כחמש וחצי שנים התחתנו ונסעו לירח דבש בתאילנד. עם חזרנו מהחופשה נכנס רועי לתפקיד המ"פ של הפלוגה המסייעת. אני תמיד אומרת שרועי היה נשוי לי ולפלוגה המסייעת אותו פרק זמן- כעשרה חודשים בלבד..."
"רועי היה איש צבא בכל רמ"ח איבריו, וידעתי בדיוק עם מי אני מתחתנת. ידעתי שבחרתי לחיות את חיי עם אדם שיש לו שליחות ואלו החיים שלו. בצבא הוא יכל להיות מי שהוא, לתת מכל הלב, לחנך, ללמד, להילחם ולאהוב באמת. תמיד ידעתי שהוא בוגד בי באהבה גדולה יותר.... הוא היה ממש מאוהב בצבא ובחיילים שלו, הוא ראה בחיילים שלו ילדים שלו".
"לא פעם, כשהייתי מתקשרת אליו, גם בשעות מאוחרות בלילה, הוא היה עונה לי "אני בשיחה עם חייל. נדבר יותר מאוחר". יכלו לעבור שעות, וכשהייתי מתקשרת שוב הוא היה מתנצל, שהוא עדיין בשיחה עם החייל. החיילים שלו אומרים שהוא היה אבא, אמא, אח, אחות, חברה דודה וכל מה שהיית צריך שהוא יהיה בשבילך".
תמונה מיום החתונה
"רועי הרשים אותי. הוא תמיד ידע לקחת אחריות ולהתנהל בדרך ישרה ושקטה, ולהסביר את דעתו באופן כזה שלא יכלו לעמוד בפניו. גם מפקדיו נטו להסכים עם הצעות, רעיונות ופתרונות שהעלה".
"תמיד אמרתי שרועי הוא לא רק שלי, זה רועי של כולם. כולם רצו חלק ממנו והוא אף נתן לכולם מקום בליבו ובמעשיו. זה רועי שלי. ואני נותרתי מלאת גאווה... ומלאת געגוע, ועדיין לא מבינה: איך זה קרה?! הרי יש פה עוד אלפים שזקוקים לרועי מלבדי...."
"ועדיין, אני תמיד אומרת, כל מי שרוצה לקחת חלק מרועי – יכול! פשוט צריך להיות אנשים טובים, לשלב בין מקצוענות ליחסי אנוש. להיות צנועים ולפעול מתוך תחושת אחריות, בשקט וברוגע. מתוך אהבת חינם. ממש כמו רועי שלי...."
"רוכבים בדרכך". מסע אופניים לזכרו של רועי
ביום השלושה-עשר למבצע "עופרת יצוקה", ב-8 בינואר בשעה אחת בלילה, נקראה הפלוגה המבצעית של גדוד "חרוב" להיכנס לעזה ולבצע פעילות חישוף בעומק כיסופים. הכוח ביצע סריקות כשנתקל בחוליית מחבלים. במקום התפתחו חילופי אש, במהלכם שיגרו המחבלים טיל נ"ט (נגד טנקים) לעבר כוח צה"ל.
סמל ראשון מנחם ציק, החובש שטיפל ברועי בשטח, תחת אש, מספר: כבר בדרך, ידעתי שזה רועי. מישהו צעק. לא זוכר אם 'המ"פ' או 'רועי'. אני לא יודע איך אפשר למדוד קרבה. אבל רועי ואני היינו קרובים. אני הייתי איתו בחפ"ק. ישנו באותם שק"שים. אני מגיע אליו, הפציעה קרתה בין שני בתים. אחר כך הלוחמים גררו אותו לאיזור יחסית מוגן, לפני אחד הבתים האלה. אני מסתכל עליו ורואה שכל הצוואר שלו חתוך. פתוח. ורועי שוכב, אבל הוא מדבר, מחלק פקודות. אני זורק את התחבושת האישית, שיכינו אותה. אני מבקש שיאטו קצת את הזרימה של הדם בעורק בצוואר. אני מדבר עם רועי. אני שואל: 'מה קורה?', 'מה כואב לך?'. אני רוצה שיכוון אותי לפגיעות. הוא אומר: 'לא כואב לי כלום, אני רק קצת חלש'.
"אני מסתכל על המבט של רועי. מבט חזק. אני חושב שהוא ידע אז כבר שהוא נפצע קשה. בטוח. כי ראיתי אצלו על הלחי, דמעה. אני זוכר בפירוש דמעה על הפנים שלו שאני מחקתי. אבל חוץ מזה, לכל הפלוגה, הוא לא משדר. רק אומר כל הזמן ש'יהיה בסדר'. וממשיך לחלק פקודות. ואני, בין שאני אומר לו כל הזמן: 'רועי, איך אתה מרגיש?', 'מה כואב לך?', שאלות טכניות, אז מדי פעם אני עושה לו: 'רועי, יהיה בסדר'. ככה. וכל הזמן אני עובד, ומדי פעם אני גם מלטף את הפנים שלו, עם היד השנייה שלי."
רועי אהב לצלול, לרכב על אופניים, לשחק כדורגל ולעשות ספורט.
בתעודת הצל"ש נכתב כי זכה בו "בגלל היוזמה שגילה, התושייה, חירוף הנפש תוך סיכון אישי והחתירה למגע תוך דבקות במשימה". ציק עצמו התלבט בכלל אם לקבל את הצל"ש. טעמים של ענווה ואי נוחות. רוזנר, האיש שעליו רכן ושאת חייו ניסה להציל, מת מפצעיו. במבחן התוצאה, אומר ציק, הוא מרגיש שנכשל. העובדה שלא ניתן היה להציל את רוזנר לא מנחמת אותו.
רק לאחר שפונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים, תחת אש כבדה, אמר רועי: "אני את התפקיד שלי סיימתי", ואיבד את הכרתו. הגדוד והפלוגה המשיכו לבצע את הפעילויות ללא מ"פ עשרים וארבע שעות לאחר התקרית. רק אז נודע להם כי רועי מת מפצעיו בדרך לבית החולים.
רב-סרן רועי רוזנר נפל בקרב ברצועת עזה במבצע "עופרת יצוקה" ביום י"ב בטבת תשס"ט (8.1.2009). בן עשרים ושבע היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הניח אחריו רעיה, הורים ואח.
-------------
בכל שנה מתקיים מסע אופניים "רוכבים בדרכך" לזכרו של רועי.
את האירוע יזמה לזכרו אלמנתו שרון, יחד עם בני משפחה וחברים מתחנות שונות בחייו של רועי. בכל שנה מגיעים גם חברים של רועי מהיחידות השונות בהן שירת, ויחד רוכבים כולם לאורך 20 ק"מ בפארק הירקון בתל-אביב, לציון אהבתו של רועי לספורט.
את האירוע יזמה לזכרו אלמנתו שרון, יחד עם בני משפחה וחברים מתחנות שונות בחייו של רועי. בכל שנה מגיעים גם חברים של רועי מהיחידות השונות בהן שירת, ויחד רוכבים כולם לאורך 20 ק"מ בפארק הירקון בתל-אביב, לציון אהבתו של רועי לספורט.
התוכן בעמוד זה מתוך אתר ההנצחה הממלכתי "יזכור" ומתוך כתבה באתר nrg
