"תכניות לאוטופיה" - גישות בתכנון ערים אידאליות בעקבות לאונרדו דה וינצ'י

"תכניות לאוטופיה"

גישות בתכנון ערים אידאליות בעקבות לאונרדו דה וינצ'י

אוצרת: תום כהן

התערוכה תוצג בין התאריכים: 3.11-31.12

לאונרדו דה וינצ'י האיש שידו נגעה בכל תחום אפשרי, שאף להבין את כל מה שיש בעולם, הוא אחד הממציאים הגדולים בהיסטוריה, הוא היה ממציא, צייר, מדען, מתמטיקאי, מהנדס, פסל ואדריכל, שהקדים את זמנו במאות שנים.

בתערוכה "תכניות לאוטופיה" שנפתחה ב-3/11 בגלריה ויטרינה על שם ג'וליה מזרחי, מוצגים עקרונות מפתח בתכנית העיר האידאלית של לאונרדו, לצד 25 קונספטים לאוטופיות אורבאניות מרחבי העולם. הרעיונות המוצגים משקפים תקופות והלכי רוח שונים, מהרנסנס ועד העתיד הקרוב, ומציגה פנטזיות לכינון עיר אידאלית דרך חיפוש השלמות הגאומטרית של המרחב, ביומימטיקה וטבע מלאכותי, תפיסת העיר כמכונה, לכינון חברה חדשה יש מאין, ומסתיימת בהתבוננות עכשווית על הריסות ושרידי חזון העבר – ותוהה מה נותר מהאוטופיה בחיי היום-יום.

מדי דקה נוספים לערי העולם 120 תושבים חדשים. חלקם נולדים לעיר, חלקם מהגרים אליה מכפרים ועיירות. כיום 83% מאוכלוסיית העולם חיה בסביבה אורבאנית, מספר העולה בהדרגה מאז המאה ה-19 וצפוי להמשיך ולטפס בעשורים הבאים. תכנון הערים וניהולן הם מהאתגרים המשמעותיים של העתיד הקרוב: שיפור הערים הקיימות והקמת ערי ענק ברות-קיימא, שיוכלו להתמודד עם גידול האוכלוסייה, משבר האקלים והפיתוחים טכנולוגיים, וינסחו את צורות החיים העתידית.

העיר האידאלית של לאונרדו דה וינצי

רמזים לפתרון האתגר הנוכחי ניתן למצוא דווקא בסוף המאה ה-14, תקופה בה התמודדה אירופה עם עידן קרח קטן. שינויי האקלים דאז הביאו למשבר בחקלאות, בתזונה ובבריאות, ולהשתוללות מגיפות שחיסלו כחצי מאוכלוסיית היבשת. המשבר של סוף המאה ההיא, שנדמה כסוף העולם, הביא בין היתר לחיפוש אחר חזון ופתרונות אלטרנטיביים, וללידתו של עידן חדש: הרנסנס.

המאה ה-15, שמוכרת כתקופה של שגשוג אדיר באמנות, במדע, באדריכלות ובהומניזם, סימנה גם את ראשית התכנון העירוני המודרני כתחום עיסוק בפני עצמו, מתודה לשיפור העולם והחברה. ערי אירופה באותה עת היו צפופות, כאוטיות, מטונפות ולא מתוכננות. העיסוק בתכנון ערים ואוטופיות הפך לפופולרי בקרב הוגים שונים שעסקו במבנים אדריכליים, חברתיים, מעמדיים ושלטוניים חדשים. מתכנני הערים ברנסנס בחנו רעיון מהפכני לתקופתם, לפיו אסתטיקה ועיצוב מקדים יכולים לשפר את חיי החברה כולה, ושתכנון קפדני המוסיף יופי ופשטות לחיי היום-יום של עיר יכול להיטיב עם בני כל המעמדות.

plan of the city of palmanova 1851

ערים אידאליות מעסיקות את האנושות עוד מהעת העתיקה. הצעות אלו משקפות את תפיסות העולם של המתכננים, ואת סדרי העדיפויות החברתיים והצרכים של התרבות בה נוצרו. ערים אידאליות מהוות מימוש מושלם של הקשר בין צורה לתוכן, בין מבנה העיר לחברה המתקיימת בה; שלמות חסרת פשרות זו היא שהופכת את העיר מהצעה תכנונית לקונספט אוטופי.

העיר האידאלית שימשה שני סוגים של רעיונות לאורך ההיסטוריה. האחד, אוטופיה עירונית כהרהור על התאמה מושלמת בין צורה ותוכן, שתיצור גן עדן עלי אדמות, והשני – אטופיה כמכשיר לשינוי חברתי ספציפי לזמן ולמקום. בשני המקרים, תכנון העיר האידאלית מבוסס על התפיסה כי הצורה מבטאת תוכן וערכים, וכי יש בכוחה של אדריכלות להחליף או להניע את המהפכה.

Border City - by FR-EE Architects, 2017

מגיפה שהמיתה כחצי מאוכלוסיית מילאנו בשנת 1485, הביאה את לאונרדו דה וינצ'י להבנה כי הערים הקיימות מהוות כר פורה לחולי, כשלים חברתיים וחוסר יעילות. דה וינצ'י, על פעליו והישגיו הרבים ותפישתו יוצאת הדופן, פנה לתכנן עיר אידאלית שנשענה על עקרונות שלמד על טבע ואנטומיה, אסתטיקה והנדסה. העיר שתכנן מבוססת על סדרת עקרונות הנדסיים ותכנוניים שיכולים להיות מוחלים על צרכים, טכנולוגיות ומקומות שונים.

הרחובות והמבנים ששרטט תוכננו כחלקים מתוך מערכת, לכל אחד תפקיד שונה ובעל ערך לעיר השלמה. לאונרדו תכנן אדריכלות פשוטה ונעימה, ורחובות בהם "קירות גבוהים, מגדלים ונחלות וכל צורה חיונית של יופי." העיר שתכנן, לדבריו, "צריכה לעורר בו זמנית את תחושת ההתעלות והפליאה של מקדש, ואת הנינוחות של בית מגורים".

Forest City - by LAVA - 2017

העיר שתכנן לאונרדו מעולם לא נבנתה במלואה – וגם לא תוכננה לאתר גאוגרפי ספציפי. עקרונותיה נשענים על מילאנו באופן רופף, אך היא כללית מספיק כדי להיות מיושמת במקומות שונים בהם עובר נהר. התכנית פזורה על פני כתבים וכרכים שונים, ואיסופן לעיר אחת מצריך מידה של מחקר ופרשנות.

דה וינצ'י דמיין מרחב אורבני נקי, מרווח, ששם דגש על יעילות הניווט והתחבורה, הפרדת אזורי המסחר והמלאכה מהמגורים, והקפדה על איכות חיי התושבים דרך מעבר מיטבי של אור, אוויר ומים. למעשה, עקרונות התכנון של לאונרדו דומים לאלו שעומדים בבסיסן של ערים מודרניות, ואלמנטים מתכניותיו באו לידי מימוש מאות שנים לאחר מותו. עבודתו כללה ביומימטיקה, תפיסת העיר כמכונה, חלוקה מפלסית, שימוש באור ואוורור טבעיים, חיבור למקורות אנרגיה טבעיים, מיטוב חללי הפנים, הפרדת צורות תחבורה ותכנון מרחב ציבורי עבור התושבים – גישות שנחשבות חדשניות גם כיום.