חיי קמפוס

אריאלי וחורש, חזרו, כל אחד בדרכו ובזמנים שונים, אל מחנות ההשמדה. כילידי הארץ, הם בחרו לעסוק בנושא זה תוך שהם מציעים נקודת מבט עכשווית, כזו שאיננה של הניצולים העדים או של ילדיהם, בני הדור השני.

 

 

בתצלומים שלהם הם מבקשים לתעד את החללים המטרידים הללו, תוך התמקדות בשרידים שנותרו אחרי הזוועה. בצילום שלהם הם בוחנים את הארכיטקטורה של מחנות ההשמדה, ואת החפצים שנותרו כשרידים בין השאר במעבדות השימור והצריפים ששרדו.

 

 

בשונה מאריאלי, שמתמקדת בעיקר בחפצים ואיננה מצלמת אנשים במחנות, חורש מתעד בתצלומיו דיוקנאות של המבקרים במחנות הריכוז.