אנו נפרדים בכאב ובעצב רב מצביה קן-דרור.

 

 

צביה,

 

רק הבוקר צפה תמונתך באי-מייל המכוני, ושוב התפללתי שיקרה נס.

 

עוד לא התאוששתי מאותו יום ראשון מר ונמהר לפני מספר שבועות, בו התבשרתי כי את מאושפזת בטיפול נמרץ וולפסון, והנה אנו נפרדים. תדהמה זו המילה שאוחזת את כולנו מאז הידיעה הזו ועל אחת כמה וכמה מאותו רגע מר של היום.

 

למעלה מ-5 שנים אנחנו עובדים יחד, אבל לי זה נדמה כהרבה יותר. במודעת האבל הארגונית נכתב כי היית עובדת ותיקה ומסורה במכון זה כ-40 שנה, חברת אמת, עמוד תווך של המכון- כל מילה בסלע.

 

התחלנו לעבוד יחד בבניין 8 כצוות של שניים, ובמרוצת השנים צמחנו לצוות גדול, למשפחה. יחד עשינו זאת. צביה, היית מבחינתי שותפה אמיתית לדרך ויותר מזה. איני בדיוק יכול ואולי גם לא רוצה או יכול להגדיר מה היית עבורי. אני רק יודע שנפער אצלי, אצל כולנו חלל ענק, עם לכתך מאיתנו, הן מקצועית והן באופן אישי.

 

נאמנותך, מסירותך ומקצועיותך היו לשם דבר לא רק בתוככי המכון כי אם מחוצה לו- כמעט בכל גוף חיצוני שרשות המו"פ עבדה מולו. בתקופה האחרונה רבים מהם התקשרו והתעניינו במצך, בכנות אמיתית. צביה, אני יודע שלא תאהבי לשמוע זאת, אבל אני אחזור ואומר זאת- לדידם של כולנו היית מעמודי התווך של רשות המו"פ.

 

אין זה נתפס כי אך לפני שבועות ספורים סיכמנו שוב על הארכת עבודתך איתנו בעוד שנה, מעבר לפנסיה, הארכה שנייה במספר. את רצית בזה ואני אף יותר. מבחינתי, לא יהיה לך תחליף, צביה. קשה להסביר את הכימיה שנוצרה בינינו, על אף חילוקי הדעות וההשקפות מדי פעם, הנזיפות האימהיות שאותן קיבלתי ממך באהבה, יחד עם הפרי הרחוץ והמוקפד בכל בוקר, כאמא דואגת, הקפריזות של כולנו ועוד- מעל לכל תמיד בסוף השכלנו לעבוד יחד, גם בתקופות הלחוצות ביותר ואל מול הגורמים הלא קלים במיוחד. סמכתי עלייך בעיניים עצומות, מרגע שידעתי שהנושאים הם בתחום טיפולך ואחריותך.

 

צביה היקרה, הדבר האחרון שכולנו ייחלנו לו בימים האחרונים הוא שלא תסבלי, עם כל הצער העמוק על הפרידה ממך. נוחי בשלום על משכבך, ואנו מבטיחים לנצור בליבנו את זכרך.

 

כלל עובדי המכון מרכינים היום ראש לזכרה. אני מבקש לשלוח את תנחומיי הכנים למשפחתה של צביה.