אני 94444- רחל גליקסמן ניצולת שואה

רחל גליקסמן, 88, ילידת פולין (היום ליטא) מחולון, ניצולת שואה, גטו וילנה.
כל חיוך של רחל משאיר אותנו דוממים, מנסים להבין איך היא מצליחה לקום בבוקר ולחייך.
גליקסמן, הייתה בשואה עם כל משפחתה, אמא, אביה ושתי אחיותיה.

 

הסיפור של רחל דומה במקצת להרבה סיפורים אחרים של ניצולי שואה. אבל רחל, היא אישה חזקה. הדרך שהיא בוחרת לראות ולהציג את הדברים שחוותה הן בשואה והן בחיים שאחרי היא דרך מיוחדת.
רחל, אמא לשלושה ילדים ושבעה נכדים, מסתכלת על החיים בצורה שונה ומברכת כל יום את הבוקר אליו היא קמה.
רחל מספרת: "אני יודעת להעריך לא רק את החיים, אלא את איכות החיים ולזה אני זקוקה.
כל מקרה שקורה עד שאתה לא נותן לו משמעות- אין הוא כלום. תלוי איזה משמעות אתה נותן."

 

את זוכרת את היום שעברתם לגטו?
כן. ב22 ביוני גומרים את בית הספר. כל שנה היינו נוסעות מחוץ לעיר, לדודה שלי. אני לא רציתי לנסוע. הייתי כבר גדולה, בת 17. הייתי עסוקה עם החברות. אחיותיי נשלחו להיות עם דודתי.
אבי עבד מחוץ לעיר, הוא עסק בהנהלת חשבונות.
באותם ימים הגיעה הוראה: "כל היהודים חייבים לפנות את דירותיהם ולהיכנס לגטו. הם רשאים לקחת איתם אך ורק מה שהם יכולים להעמיס על עצמם."
לא ידענו מה לקחת. שמיכה להתכסות בלילה. והרי סתיו עכשיו והחורף מתקרב. אולי מעיל, מגפיים, נעליים, כלי אוכל, ספר? הרי ההוראה קבעה "אך ורק מה שהם יכולים להעמיס על עצמם" וכי כמה כבר יכולות אנחנו להעמיס על עצמנו? אני ואמא, שתי נשים.
אומנם בין הבית שלנו לגטו אליו היינו אמורות לעבור היו רק 200 מטר. הגטו שכן ממש מעבר לכביש, אך בכל זאת כמה כבר אפשר להעמיס?. הגענו להסכמה. לאמא היה מעיל פרווה בעל ערך ומעט תכשיטים. כסף לא היה לנו וגם לא חפצים בעלי ערך שניתן לסחור בהם. הוספתי ספר אחד לצרור. ארזנו את חפצינו בסדין, קשרנו ומיהרנו לצאת מהבית. לא האמנו אבל קיווינו שבכל זאת תתבטל הגזירה, או אולי אבא יגיע, שותף לגורל, יעזור בהחלטה. נותרנו אחרונות, הגזירה לא בוטלה ואבא לא הגיע.
אמרתי לאמא בואי נשרוף את הבית. בואי נשפוך נפט ונשרוף את הבית על תכולתו. אנחנו לבטח לא נוכל לחזור לעולם, בואי נשרוף את הבית. ואמא אמרה : אני כן אחזור, כשהכל ייגמר, כולנו נפגש בבית. אני רוצה שיהיה לנו לאן לחזור.
חיכינו שתינו עד שהחשיכה החלה לרדת. נעלנו את הדלתות ואת החלונות ויצאנו מבלי להסתכל אחורה, כל רכושנו על גבנו בתוך סדין. הרגשנו תחושת מחנק בגרון. פסענו את מאתיים המטרים שהפרידו בין ביתנו המוכר והאהוב לעבר הגטו, אל עבר עתיד לא ידוע.

 

הייתם כל האנשים בחדר אחד?
לא. כל משפחה בחדר או חצי חדר. קיבלנו תלושים והיינו יכולים לקבל מצרכים עבורם. ההתארגנות בגטו הייתה מושתת על סידור עבודה. צריך לבוא ליודנרט והכל היה מחולק שם למחלקות. הייתה מחלקה לענייני עבודה. שם היינו מגיעים ומבקשים עבודה. היינו מקבלים תלוש בהתאם למה שעבדנו. אם זו עבודה קבועה אז בסוף החודש ואם זו יומית אז בסיום היום. בכל דירה היה מטבח ויכולנו לבשל.

 

במה העבידו אתכם?
אני עבדתי ליד הרכבת. ניקיתי את האולמות שבסמוך לרכבת. הייתי מאבקת ושוטפת את הרצפות.
הייתי יוצאת מוקדם בבוקר וחוזרת מאוחר בערב. אמא לא תמיד עבדה, לרוב היא נשארה בגטו.

 

מה קרה אחרי המלחמה, סיפרתם, דיברתם על מה שעבר עליכם?
הכל היה ידוע, מה היה בשואה, איך היה. לא סיפרנו לאף אחד, פחדנו לספר.
אני התגייסתי לארגון "הבריחה", ארגון שעזר לפליטים להתארגן לקראת עלייה ארצה. ציידו אותנו באוכל, בגדים ותעודות.

 

יש משהו שעולה לך בזיכרון כשאת חושבת על התקופה ההיא?
אני זוכרת שבדרך תפסו אותנו וכלאו אותנו חודש ימים. דיברנו יידיש אז חשבו שזה גרמנית.
לקח חודש עד שהאנשים מהסוכנות היהודית הסדירו את הדברים.
היינו שלוש עשרה נשים בחדר של שלושה מטר על מטר וחצי. הייתה לנו אסלה לעשות את הצרכים.
הם הביאו לנו קצת אוכל ואמרו לנו תשתו מהאסלה.
היה בסדר, חודש ולא קרה לנו כלום.
חוץ מהעובדה, ששכבנו שלוש עשרה נשים מקופלות אחת ליד השנייה.
וכמו לול תרנגולות מציקות אחת לשנייה: "תורידי מהר את היד, זה מפריע לי. את דוחפת..."
ב11 לאפריל 1945 השתחררנו.

 

רחל מספרת כמה בערה בה תחושת השליחות. מעבר להיותה משויכת לארגון הבריחה, הרגישה כמה הגרמנים חייבים לשלם, על פשעיהם. היא קיוותה כי תוכל להצטרף לקבוצת נקם (נקראת גם דין- דם ישראל נוטר). קבוצה קיצונית יותר בגישתה, מנהיג הקבוצה והאידאולוג שלה היה אבא קובנר, ממנהיגי הפרטיזנים של גטו וילנה, וכסגנו שימש יצחק (פשה) אבידב.

 

בקבלתה לשורות ארגון הנקם חשבה שהיא חייבת לתעד למען עצמה ולמען העתיד את האירועים העתידים להתרחש. היא החלה בכתיבה יומן ב1.1.1946 וסיימה את התיעוד בו ב3.9.1946.

 

היומן פה?
כן.

 

היא ניגשת לארון מוציאה את היומן, כשהוא עטוף בניילונים. מין פנקס כיס ישן, בלוי ובו דפים צהבהבים, שורות צפופות, מילים צמודות וריח ישן עולה באוויר.

 

היא פותחת את היומן ומקריאה:
"28.1.1946 יום ב'-קיקינדה... שני שומרים הובילו אותנו לבית מעצר. פתאום בתאים הטחובים ועל הנארות מעץ לא מעובד, נשים לחוד וגברים לחוד ופתאום נזכרתי שהיום יום השנה לשחרורי, ב- 27 בינואר 1945, שוחררנו מהגרמנים על ידי הרוסים, שנה לאחר מכן, אנחנו במעצר..."

 

מה עשית שם בנקם?
שלחו אותי לנסות לשכנע שני חברים לחזור איתי מפעולתם. לא הצלחתי.

 

ומה הייתה המטרה העיקרית של נקם?
שני רעיונות הועלו בביצוע הנקמה: הרעלת המים בעיר גרמנית מרכזית ושני הרעלת קצינים נאצים, במחנות שבויים, בעזרת מאפה מרוח ברעל.

 

איך את מרגישה כשאת נזכרת בתקופה ההיא?
אני לא מאמינה לאיזה מצב יכול כל אדם להגיע. להיות חסר כל חמלה. אין מונחים לתאר את הדבר הזה. לאן יכולים להגיע. מין שריטה נוראית, מפסיק להיות בנאדם.

 

מכל מה שעברת, יש משהו שחשוב לך שיזכרו?
"חשוב לי שהדור של היום ידע שחייבים להיות מודעים למה שקרה לעם היהודי באירופה.
הכל יכול לקרות שוב, מוכרחים להיות מוכנים למנוע, לעמוד על המשמר ולא להתפתות לאמונה ש"לנו זה לא יקרה!". זה כן קרה לנו, זה כן קורה לנו וזה עלול לקרות שוב."