מיני אתרים

זמני

 
מגישים: הילה כתרי בר נוף, גליה ששון, דובי רונן
 
העבודה מבקשת לייצג את היחס בין זמן למרחב במימד האישי, הזיכרון - הזמן שלי. זמן פנימי, היסטוריה אישית - אל מול הזמן החיצוני המוחק ומטשטש. היא עוסקת בתנועה שבין זיכרון ושיכחה, המייצרת שינוי בזמן ובמרחב, במיקום. הזמן נחרת בנו דרך הזיכרון והאינטראקציה בין מרחב הזיכרון, והזמן ה"אוביקטיבי", המיוצג על ידי מטוטלת העשויה זכוכית מגדלת, המעוותת ומטשטשת את המבנה.
 
בהשפעת פרויד ובהשראת ה"פרויקט החינוכי" של מייק קלי, העבודה מתייחסת לזיכרון כאל מרחב, בשני מובנים: הזכרונות שלנו נטועים במקומות שהיינו בהם, כרוכים במרחב; והזיכרון עצמו גם הוא מקום, המורכב מחדרים, ממקומות שבהם היינו - ומחללים של הדחקה ושכחה.
 
בהווה, המוח מתפקד כאוצר ויוצר. הוא מדמיין וממציא, כותב ומוחק מחדש את הזיכרונות ומחבר עבור עצמו קולאז' של אירועים ודימויים המתרחשים ונקלטים בזמנים שונים. הקולאז' או האוסף הזה ניחן במורכבות של עומק ופני שטח, של חדות וטשטוש, של תמונות ומקומות המתמזגים ומשנים פרופורציות ופרספקטיבות עם הזמן והניסיון.

זמני זמני

כמו הזיכרון, הגוף שיצרנו הוא אסמבלאז' של מיקרו-חללים היוצרים חלל אחד. כמו הזמן הליניארי - זמן השעון והמטוטלת - הגוף עצמו הוא ליניארי, קיר כמעט דו מימדי, המורכב מיחידות דו-מימדיות. אולם החפיפות בין היחידות הדו מימדיות הללו, באמצעות המחברים, משווים לקיר תלת-מימדיות פנימית, והוא הופך לגוף בעל נפח, עומק וחללים פנימיים. המטוטלות הן רובד נוסף: הן מעוותות ומטשטשות את הגריד, לא מאפשרות לתפוש את הצורה, את הרגע, ולקבע אותו. מימד נוסף של עומק מתקבל באמצעות הקרנה של גריד נוסף, בשחור-לבן - של חושך ואור. ההקרנה חושפת ומסתירה, יוצרת אפקטים משתנים של עומק והיעלמות. הצללים המשתנים שנוצרים על הקיר מאחורי המבנה משנים את מבנה הזיכרון.
 
הגוף בנוי משלד של קרטון, מוטות הברגה ואומים. הדלות של החומרים משאירה את העבודה חשופה, כמו שלד של בניין. שלא כמו שלד של בניין, המבנה הוא ארעי ופגיע כמבנה הנפש.


חדשות