פראי לנצח: גבי בן זנו הציג תערוכה בבית האמנים בת"א

גבי בן זנו יודע דבר או שניים על ציור ואמנות. הוא יודע שלפעמים אי אפשר לצייר מבלי לגנות את הציור, או לפחות ללכלכו, לחלצו ממחלצותיו הנקיות, מעול "התרבות" או "האידיאולוגיה", ולהלבישו מחוות רדיקליות. ביקור אחרון בסטודיו של האמן, לקראת התערוכה ב"בית האמנים", מול הציורים הסוערים והגועשים במין בכחנליה הוללת של חיים ומוות, צף ועולה "אותו רעב שמעולם לא הוליך אותי לשום מקום" (של המשורר בנימין אלקובי, שספר שיריו השישי "ביום השישי באלף השישי" ראה אור בימים אלה).

מחשבה ראשונית של כותבת שורות אלה, ממשיכה ומתנסחת במילותיו של המשורר, בשיר אחר:

"זה הנצח זו

תחיית המתים שלי.

הגוף מחקה את הרוח,

הרוח את הגוף".

(מתוך "ביום השישי באלף השישי", הוצאת פרדס, 2008)

והנה, דווקא בציוריו על אקורדיוני הקרטון הניצבים במרכז החלל , בן זנו מתייצב לפתע, מבלי שהחליט, ושוב הכל חוזר אליו כבומרנג. כאילו סיים להקיא, להשליך, להפריש, להטיח ולטפטף, להשפריץ ולגלגל, ללוש ולהתענג ולהתבוסס בצבע ושוב עולים מתוכו ההקשרים, ההשכלה, שנות הלימוד וההוראה, החשיפה לפרוצדורות של ציור ועשייה אמנותית, המורים שמסתדרים בשורה, ההשראות, העבר, הזיכרונות, המיומנויות, הכל פתאום שוב מתיישר כקו. על גבי מחיצות קרטוניות צפים ועולים קווים שחורים גדולים, עבים, נקיים. האקספרסיביות הבוטה והמועצמת מתארגנת מחדש כקו, קו פראי אמנם, ובכל זאת הקו של בן זנו, קו הברזל החלוד והקו החוטי העדין והקו החתוך שחותר תחת משטחי הצבע המונוכרומטיים של העבר. בן זנו של הרישום המאוחר - כלומר, בן זנו ברישומים האחרונים, אלה שקרו לו בסוף, ממש כמה ימים לפני פתיחת התערוכה – הוא בן זנו שהתפרק ממטען כבד שהעיק עליו.

הקו השחור הנוכחי מזכיר אמנם פאזה מוקדמת שלו, בשנות השמונים. גם אז עבד על ניירות אריזה ויצר רישומי ראשים בקווים מתנצחים, קווים שהסגירו את המאבק הקלאסי בין הראש והרגש, בין הרציונלי והספונטני. "לא ידעתי שאגיע שוב אל הקו והרישום" מתוודה בן זנו ומשתאה ממה שמובן לו כעת כתחבולה כה מוצלחת שהצליחה כמעט להוליכו שולל, "חשבתי שהפעם אני זורק הכל. חשבתי שאני מקיא הכל. הסתכלתי על כל מה שיצרתי עד היום והכל נראה לי אסתטי להחריד. רציתי לעשות אנטי-אסתטיקה. רציתי לעבוד באופן לא-תקני. אפילו הקרטונים נבחרו כדי לשרת את המטרה הזו. לא יכולתי לגעת עכשיו בבד הלבן והנקי. הייתי מוכרח מצע מרופט, משומש, מרוקן. אבל הקו שלי חזר וביקש גם הוא מקום במומנט הזה".

אדם ברוך אמר פעם על שטרייכמן כי הוא "תת ההכרה של הציור הישראלי". לבן זנו לקח שנים להבין שאחד הכוחות המניעים את מכחולו או דוחפים את ידו האוחזת במקל אל פח הצבע ומשם אל משטח הציור הוא לא אחר מיחזקאל שטרייכמן. מבחינתו של בן זנו, שטרייכמן אינו "מופשט לירי". לדעתו, שטרייכמן הוא "צייר פעולה", וכך גם חיים סוטין וכך גם לאה ניקל, שעם הקולאז'ים שלה הוא משוחח כאן באמצעות טלאים שחורים של מכנסיים אותם הוא מדביק על משטח הרישום בתפקיד כתמים שחורים קצובים.

הקצב הוא "רגע החיים" בו הגוף והזמן רוקדים. המחול הנוכחי של בן זנו מתייצר כאפשרות של חיים או רגעי חיים אל נוכח קהות החושים, אל נוכח ימי מצוקה וחרדה, אל נוכח מציאות המתחננת למין "יכולת נגטיבית" (קיטס), להתפרצות-התפרקות לא-מחושבת.