חדשות ואירועים

מיצב של רוני סתר הוצג בבית האמנים בתל אביב

מאת ד"ר אריאלה ארז

 

בספרו "האדם המשחק", מציג יוהאן הויזינגה את המשחק כשורש התרבות. כל אימת שיחיד או ציבור חורגים מעבר לסיפוק הצרכים הגשמיים של גופם, נעשית החריגה הזאת בצורת משחק. המשחק מאפשר לנו, בכל אימת שנרצה בכך, לצאת מעולמה היחסי והבלתי שלם של ההוויה היומיומית וליצור לעצמנו את העולם הדמיוני - עולם המשחק. ביכולת להפקיע את עצמו מהסביבה הרגילה, רואה הויזינגה, את יכולתו של האדם לשמור על חירותו.
 
 
 

קרבתו של המשחק לאמנות ניכרת בכך שבדומה למה שמתחולל במשחק גם האמנות יוצרת עולם המופקע מהמציאות היומיומית. יציאה זו מן העולם הרגיל אינה גורעת מרצינותו של המשחק ודווקא היא זו שעושה את המשחק צד בפעילויות הנעלות ביותר של האדם כיוצר התרבות ומכאן, לפי הויזינגה, קרבתו של המשחק לאמנות, לדת ולפולחן.

 

חשיבותו של המשחק היא ההנאה שהוא גורם לעוסק בו. ואכן, לדבריה של רוני סתר, העבודה על התערוכה הזאת הייתה מלווה בשמחה, בהנאה ובחופש מוחלט לעשות ככל העולה על דעתה. הגבולות שמשרטטת סתר בין יצירת אמנות לבין משחק אינם גבולות נחרצים והשימוש שהיא עושה בצעצועים, כשהיא מוציאה אותם מהקשרם יוצרים אמנם מראית עין של משחק, אבל האמירה האמנותית והפוליטית שהם מייצרים רחוקה מאוד ממשחקים או מצעצועים.
 

 

סתר בוראת את העולם הדמיוני שלה מחומרים מצויים ומאובייקטים מטופלים תוך כדי שינוי הפונקציונאליות שלהם (רדי מייד, ראה מרסל דושאן) בהתאם לתפקידם במשחק. גישה זו עומדת בקשר ישיר עם נושאים בהם היא עוסקת בעבודת הדוקטורט שלה העומדת בפני סיומה. אובייקט מצוי, כמו גם חומר, מביא אתו את נוכחותו הפיזית ושובר את יחסי הייצוג המסורתיים באמנות.

 

ביצירתה האמנותית משחקת סתר את תפקיד האל: היא בונה, מפרקת, צובעת, מדביקה, משתמשת בבובות בגדלים המתאימים לה (קטנות וקטנות יותר) ובמטוסי צעצוע (שגם אותם היא מפרקת וצובעת על פי צרכיה). היא מגייסת את האלקטרוניקה שתעניק עניין נוסף לעולם הזה בצורת אור, צל, הבהובים, צלילים ועוד. ולמרות כל האמצעים הלא קונוונציונאליים שהיא מגייסת לעבודתה, היא אינה מוותרת על נוכחותם של מושגי יסוד באמנות כמו יחסי אור-צל והשתקפות. גם חוקי הפרספקטיבה מהבהבים מ"קופסת פרספקטיבה התלויה על הקיר". כך נוכחים גם כאן צבעי היסוד והפוינטליזם כמרכיבים את "ציור האור" של סיזיפוס המגלגל את האבן במעלה ההר. סיזיפוס מופיע ביצירה זו לא כדמות טרגית אלא כדימוי לעשייה ולתהליך החיפוש הסיזיפיים המבטיחים את נצחיותה של האמנות.
 

 

"משחקי מלחמה" הוא שם שנראה כמצביע על מהותו הדיכוטומית של המיצב: האומנם יכולה מלחמה להיות משחק? שואל את עצמו הצופה. בבחירת החומרים כמו גם בשימוש ההפוך לכאורה באור ובצל יוצרת סתר יצירה חתרנית. היא אולי נראית כאוסף של משחקים, או כיצירה שבה מתפקדים האור והצל בתפקידם האמיתי כתוצאה של פרספקטיבה, אבל בעצם מוצג לפנינו עולם הפוך; למעשה כשסתר הופכת את היוצרות, משתמשת באור ובצל ליצירת פרספקטיבה מלאכותית מצד אחד ובצעצועי מבוגרים ליצירת מצג מלחמה מצד שני, היא מציבה את המתבונן בפני חזרה מאיימת לתוהו ובוהו. מלחמה, אומרת סתר, בניגוד לשם המיצב, זה לא משחק.