כל דבר שאנחנו עושים עכשיו, הוא אולי הפעם האחרונה שנעשה זאת כסטודנטים

  

 

 

ליאור ברטל בת 27 מזיכרון יעקב היא סטודנטית ("בקרוב בוגרת") לעיצוב תעשייתי. כשהתקבלה ללימודים, העתיקה את מקום מגוריה לחולון. מאז ומעולם היא זוכרת את עצמה כמישהי שעסקה ביצירה: "כשהייתי קטנה, הייתי ילדת חוגים ולא היה חוג שלא ניסיתי. הייתי בתנועת נוער "המכבי הצעיר" ושם בתור מדריכה כל הזמן הייתי מכינה צ'ופרים לחניכים. בצבא הייתי מדריכת חי"ר וגם שם מצאתי את עצמי מכינה צ'ופרים לחיילים. תמיד ידעתי שאני אוהבת לייצר דברים פיזיים ומוחשיים, שגורמים לאחרים להרגיש טוב, אבל  לא ידעתי לתרגם את  זה לשם של מקצוע או תחום עיסוק".

 

אז מה גרם לך לבחור ללמוד עיצוב תעשייתי ב HIT?
"נקודת המפנה היתה בקורס של מילואימניקים שהעברתי במסגרת הצבא. הכרתי שם בחור, שעבר בעצמו תהליך של קבלה ללימודי עיצוב תעשייתי. הוא סיפר לי שבמבחנים בקשו מהם להכין אהיל למנורה בהשראת פרח, ושהחומרים שניתנו להם היו בריסטול, חוט ברזל, מוט ברזל, חוט דייג וקרטון ביצוע. ההתלהבות שבה הוא סיפר על מהלך המבחן סחפה אותי, ומיד התחילו לרוץ לי בראש רעיונות למה שאני הייתי עושה במקומו. אחרי שחזרתי ממרכז אמריקה – כבר הייתי די מגובשת מה אני רוצה ללמוד.

 

 

לשמחתי, התקבלתי לבצלאל ולמכון הטכנולוגי חולון, ובשנקר הייתי ברשימת המתנה. כבר במבחנים הרגשתי בהבדל הניכר ביחס למתמיינים בין המוסדות. במכון, מעבר לכך שהיו מאד מתעניינים ואכפתיים, נראה היה שפרקטיקה בפרויקטים היא דגש חשוב במוסד. זה התאים לי, כי לי בין השאר היה ועדיין  חשוב, שילמדו אותי לעצב כדי לענות על צורך מסוים. גם היחס הבין-סטודנטיאלי היה נראה מאד חיובי במכון, בעוד במוסדות האחרים הרגיש לי ונשמע לי שמאד מעודדים לתחרות בין הסטודנטים. גם השם של המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הולך לפניה. לכן, בגלל כל הסיבות הללו, היה לי ברור שאני רוצה לקחת חלק במשפחת  HIT מכון טכנולוגי חולון.

 

במה עוסק פרויקט הגמר שלך? מה תציגי בתערוכת הבוגרים?
הרעיון לפרוייקט הגמר שלי נולד בתום מבצע "צוק איתן" בקיץ האחרון. ילדי הדרום חווים פחד, חרדה ולחץ כבר מעל לעשור, וכשהמלחמה הגיע למרכז פתאום לרגע חשנו על בשרנו את ההרגשה הנוראית.  באחת ממהדורות החדשות, השדרן פנה לילדות שבתיהן נהרסו. בכתבה הראו את הילדות מביאות בלונים ומתחילות לנפח. עובדת מנט"ל הסבירה שכאשר לוקחים שאיפה עמוקה בכדי לנפח, הגוף מתמלא באוויר נקי הנכנס לגוף ומרפה את השרירים המכווצים מהלחץ, כך הם נרפים ולאט לאט הגוף נרגע.

 

"באותו הרגע זיהיתי את הפוטנציאל שלי כמעצבת להתערבות, לעצב מוצר שיוכל לעזור באופן דומה להקל על הילדים להירגע במצבים אלה ואחרים. ילדים היום חווים לחצים, חוסר שקט וחרדות לא רק בסיטואציות קיצוניות. בעידן המודרני  קצב החיים מהיר, הטכנולוגיה מתקדמת, העולם הישגי, יש עליה באחוזי הגירושים וכו'. כל אלה נותנים את אותותיהם ומעלים את המתח אותו חווים ילדים כל הזמן".

"הרעיון שלי הוא לעצב מוצר שיעודד וילמד ילדים לנשום בצורה נכונה וסדירה, ובכך להקל עליהם בהתמודדות עם מצבי לחץ. אני שואפת שזה יהווה כלי עזר המלמד את ההורה כיצד לסייע לילדו להתמודד עם מצבי לחץ וללמדו להירגע בכוחות עצמו. לשם כך, יצרתי סדרה של בובות המתרגלות תרגילי נשימה עם הילד. תחילה ההורה מלווה את הילד בשלב הלימוד, בהמשך הילד משתמש במוצר לבדו בכל פעם שמרגיש בכך צורך.

הבובה יוצרת רגיעה בשני אופנים:

 

איך משתמשים בבובה שעיצבת?
יושבים עם הבובה על הברכיים, לוקחים שאיפה עמוקה עד שהבטן מתמלאת ונושפים אל תוך פיית הבובה. לבובה ישנו פידבק הנראה לעין הילד בזמן הניפוח, בכדי לייצר תמריץ לניפוח והבנה שקורה משהו בתוכה. לאחר מספר נשימות נכונות אל תוך הבובה היא מתחילה לנשום בעצמה. הילד מחבק אותה ונרגע.

 

מה השאיפות המקצועיות שלך לעתיד?
"אני מקווה לעבוד בתחום הצעצועים. החלום שלי הוא לפתח, להמציא ולעצב צעצועים ומשחקים. אני רואה בעיצוב כלי מלמד, משמח ומעודד יצירה. התקבלתי לתכנית "תכנית להמצאת צעצועים" בשיתוף פעולה עם ענקית הצעצועים "ספין מאסטר" הקנדית, התכנית מתחילה בנובמבר הקרוב, אני מקווה שזאת רק תחילת הדרך.

 

"מצד שני, אני מרגישה שבמהלך הלימודים קיבלתי מגוון כלים לעצב כל דבר שאני רק רוצה, ולא רק בתחום הצעצועים. אני חושבת שאחד הדברים המרגשים שקראו לי בלימודים, (מעבר להצליח למדל בכוחות עצמי שדכן שגדול מעצמו פי 10), קרה דווקא בשנה הזו, השנה האחרונה. כחלק מהנתיב אותו בחרתי ניהלנו שיתוף פעולה עם חברת "סער יזמות". אני לא אשכח את המפגש הראשון עם החברה במשרדיה. החברה משווקת את 'קולומביה' בארץ, ורצתה להוציא ליין סנדלי שטח משלה. פיהקתי ונחרדתי למשמע אוזניי, לעצב סנדל שטח? אני? מה לי ולסנדלי שטח? זה באמת מוצר שלא הצלחתי לדמיין איך אפשר לעצב אותו בצורה נחשקת. כמובן ששיתוף הפעולה הוא תחרות בין הסטודנטים והמנצח זוכה לפיתוח המוצר. הזכייה הייתה מפתיעה! מאד מפתיעה. אני חושבת שמעבר לזה שלא ציפיתי בשום צורה לשמוע את השם שלי במעמד הזה, הייתי גאה בעצמי מאד שהצלחתי לעמוד באתגר, לעצב משהו שאני ממש לא מתחברת אליו ולא רוכשת אותו. הצלחתי לייצר סנדל שטח נחשק, ללקוח אמיתי."

 

 

רגע לפני תערוכת הבוגרים, למי את רוצה לומר תודה?
"הרבה אנשים ליוו אותי במכון, מרצים, חברים, אסיסטנטים. אם לבחור אחד שבוער בי להגיד לו תודה בפורום כזה, אז זו בחירה קלה - דודי ראב"ד, ראש מחלקה. דודי הוא אוזן קשבת ואבא שני. הוא אחד המרצים, מעבר להיותו ראש המחלקה, הכי קשובים, הכי דואגים, הכי בגובה העיניים שיכולתי לבקש בתור מרצה. תודה לך דודי, שלכל בקשה חיפשת מענה, שעמדת מאחורי גם בשיתוף פעולה הקודם שלנו, שחיפשת את הצדק תמיד, ובכל נושא, עודדת, תמכת, הקשבת, דרבנת ולימדת אותנו המון על המצפה לנו בחוץ. גם על המשך התפתחותי המקצועית חשבת, והצעת לי את הקורס לצעצועים. למעשה, גם הכתבה המחמיאה הזו היא תודות לך. אני מאחלת לכל המחלקות ראש מחלקה, מרצה ודמות להערצה והערכה כמוך. תודה!"

 

מילה שלך לקראת תערוכת הבוגרים?
"אין מרגש יותר מהרגעים הקטנים האלה לקראת תערוכת הבוגרים. כשאני חושבת על זה, כל דבר שאנחנו עושים עכשיו הוא בפעם האחרונה. הפעם אחרונה שמעצבים במסגרת הזו, פעם אחרונה שמגישים מול מרצים, פעם אחרונה שמתכננים במסגרת הלימודים תערוכה, בונים, מקימים ומציגים, אפילו הביחד שלנו בתור חברים לשכבה הוא פעם האחרונה. זה מרגש ומלחיץ בו בזמן. המון שמחה מהולה בעצב. באמת שנהניתי מכל רגע".

 

---

 

בואו לבקר בתערוכה ולראות את פרויקט הגמר של ליאור לצד עשרות פרויקטים מרהיבים
של בוגרים מהמחלקות: עיצוב פנים, עיצוב תעשייתי ועיצוב תקשורת חזותית.