חדשות ואירועים

זוכרים את בועז

עם פתיחת התערוכה לזכרו של פרופ' בועז טל ז"ל, דקאן הפקולטה לעיצוב, "בועז טל, הומאז", מצאנו לנכון להעלות בשנית חלק מדברי סגל המכון וחבריו.
 
בועז טל- אמן, צלם, איש ספר, אדם יצרי ויצירתי, איש משכיל, איש משפחה אוהב ונאהב, חבר וקולגה.
הוא היה מורה נערץ במשך שנים ארוכות שהטביע את חותמו על זהות הפקולטה לא רק כמורה אלא גם כדקאן בשתי תקופות כהונה.
 
נעילת התערוכה: יום חמישי ה- 20.12.2012
בועז טל
 
"בועז טל, הומאז" היא תערוכה לזכרו של פרופ' בועז טל ז"ל, ששימש כדקאן הפקולטה לעיצוב והקים בה את הגלריה בתקופת כהונתו. המחלה והמוות היו נוכחים בחייו כביצירתו. הוא נפטר זה לא כבר, כמה חודשים לאחר מות בתו ושנים ספורות לאחר פטירת אשתו זהבה, שהייתה חלק בלתי נפרד מעשייתו האמנותית. תערוכה זו עוסקת במידה רבה ביחסו של טל עצמו למוות, נושא מרכזי בעבודותיו לאורך השנים.

הצילומים המוצגים בתערוכה לקוחים מתוך גוף-העבודות דיוקנאות עצמיים של טל, שבחר לסמן את זהותו באמצעות בני משפחתו, כחלק בלתי נפרד מהווייתו. אופן זה של סימון בא לידי ביטוי בתערוכה הן בסדרת האלגוריות בשחור לבן, המבוססות על ציטוטים מתולדות האמנות המערבית, שאותן צילם טל בתוך המרחב הביתי האינטימי, והן בצילומי הצבע הגדולים, שבהם מופיעים כל אחד מבני המשפחה בנפרד, שצולמו מחוצה לו.

התערוכה בוחנת בין השאר את הדרך שבה עשה טל שימוש בדימוי הפְּיֶיטָה, הלקוח מן האיקונוגרפיה הנוצרית, ובהתייחס למשנתו של עמנואל לוינס. משנה זו רואה באחריות כלפי האחר את המבנה המהותי של הסובייקטיביות. בחלק מן העבודות המופיעות בתערוכה אנו עדים להיפוך תפקידים, מוטיב אמנותי החוזר ונשנה ביצירתו של טל: את מקומו של הבן, או את מקומה של הבת, תופס האב/הבעל האמן. גם באופן התייחסותו של טל אל המוות מהדהדת תפיסתו של לוינס, שהציע לראות את יחסנו אל המוות כמורכב מן הנוכחות הרגשית והאינטלקטואלית של ידיעת האחר. המוות, לשיטתו, הוא חוויה אקזיסטנציאלית, המתבטאת בפחד ובמועקה, שנובעים מעצם ידיעתו של האדם שהוא הולך לקראת מותו. התערוכה משדרת מועקה זו, אך עם זאת טמון כוחן של העבודות בהיותן מתַווכות רגעים של עדנה ואינטימיות, המתקיימים רק במצבי חיות.

זוהי התערוכה הפותחת את הגלריה המחקרית של התוכנית לתואר השני בעיצוב משולב בפקולטה לעיצוב של המכון הטכנולוגי, חולון. הגלריה שמה לה למטרה לקדם ולהעמיק את השיח בין מדע, טכנולוגיה ועיצוב. היא תשמש מצע לפיתוח פרויקטים המשלבים יוצרים מתחומי האמנות והעיצוב השונים עם מדענים, מהנדסים ומפַתחים טכנולוגיים. הגלריה תציג מדי שנה מספר תערוכות, שבמסגרתן תועלינה שאלות מחקר המאתגרות את


תחום העיצוב – ומנסות לפרוץ את גבולותיו ולפתוח אופקים לחדשנות בעידן של שינויים טכנולוגיים ושיטות מחקר אינטרדיסציפלינריות חדשות.

את הגלריה תאצור ד"ר יעל אילת ון-אסן, וד"ר דרור ק' לוי, ראש התוכנית לתואר שני בעיצוב משולב, ישמש כיועץ אקדמי.
 

חברות שמתחילה בהריון ולידה ומסתיימת במוות
 

בקיץ שעבר הלכתי לבקר את בועז בשיקום נוירולוגי. בדרכי לחדרו שבקצה המסדרון חלפתי על פני ישיש אחד, שישב בכיסא גלגלים ליד שולחן במבואה. סתם מישהו לא מוכר, בועז לא היה בחדר. יצאתי לחפש אותו על המרפסת. הוא לא היה שם. עברתי שוב ושוב על פניו של הישיש. זה היה בועז. צנחתי על הכיסא לידו, הוא דווקא שמח. דיברנו, הוא היה מאוד ממוקד. כשהוא דיבר ה"ישישות" נעלמה. על הכול הוא דיבר. על מה ששימח אותו ועל מה שהכעיס אותו, גם על מה שגרם לו לבכות בלילה. הוא היה אופטימי וחיכה כבר לחזור הביתה, רק עוד פרוצדורה כירורגית קטנה...
הוא חש שהוא חייב לחזור לעבודה ולעשייה במכון, ובדחיפות. הוא היה בטוח שרק אמן, מי שבא מהאמנות כמוהו, יכול לנווט את הפקולטה לעיצוב. הדחף לחזור היה חזק כל כך. באותו ערב, כשליוויתי אותו לחדרו, הוא נעמד לפתע על רגליו, לרגע, כאילו חזר אליו כוחו.

הכרנו במחלקה לעיצוב. היינו שלושה. פרחי אמנים. גבי, בועז ואני. צילום, רישום וציור היו מקצועות לוויין במחלקה לעיצוב. אמנם חובה, בחירה והכרח, אך הם עדיין נשאו סממנים של "אמנות". מטבע הדברים ובאינטימיות שאפפה את המחלקה הקטנה, היינו לחברים. כאלה שנפגשים עם בני הזוג ולעתים עם הילדים. החיים עוד הדיפו ניחוח של בוסר, של התהוות ושל ציפייה למשהו שעוד יקרה.

ב 1988- היינו בועז ואני בהריון. ילד שלישי. היינו כמו שתי חברות המצפות לפגישה בבית הספר. בועז היה שועט לקראתי. מעודי לא ראיתי אותו כל כך נלהב. הוא היה מעורה בכל תהליך ההיריון שלי. בבדיקות, בציפייה. היה לנו סוד משותף של יצירה, בנוסף לסוד האמנות. בועז הרגיש קרוב מספיק להחמיא או להעיר לי על הבגדים שאני לובשת, או על הנעלים שאני נועלת, ולהשתתף אתי בסיגריה מזיקה או לא. איני זוכרת שפגשתי אי פעם מישהו שהיתה לו יכולת הזדהות כל כך טוטלית עם התהוות בגופו של מישהו אחר.
בועז גם שיתף אותי בכל תהליך ההיריון של זהבה. סוג של אינטימיות שכמעט פסה מן העולם. ואז נולדו הילדים. כמה סימבולי שההיכרות והחברות שלנו מתחילה בהריון ולידה ומסתיימת במוות. כמו "נשימה" של בקט, המתחילה בבכי של תינוק שנולד ומסתיימת באנחת מוות של גבר. 35 שניות. מה שעשוי להישמע ולהיראות כבנאליות של החיים מקבל אצל בועז "קצה" משל עצמו.

כשקברו את נופר הלכתי להיות עם בועז. זה כבר היה בפנימית ג'. זכרתי כמה קרובים היינו כשנולדה, כמה דאג כשאושפזה, כמה שמח כששוחררה מבית החולים. וכשמתה זהבה ביקש ממני לחגוג לנופר יום הולדת, לשמח אותה עם מתנה ועוגה. חרדתי לו. אבל בועז לא דיבר ולא הזכיר. מערכת ההסתרה עבדה כמו במנגנון ריגול משוכלל. "היה או לא היה". הילדה – מלאך שלו, שבילדותה הסיט ממנה את מבטו ובבגרותה, לאחר מותה של זהבה, הושלך אל מציאות שהשליכה אותו אל סוג של קיום שהתבלבל בו. בועז החכם, המבין, זה שידע לפתור את כל הבעיות שאחרים כשלו בהן, נסחף למשהו שלא ידע לשלוט בו. כל כך רגיל היה לנווט את הסובבים אותו, להפעילם, להראות להם את הדרך. אבל החוטים בתיאטרון החיים התרופפו.
איש של ניגודים בועז. חושף ומסתיר. יודע ולא יודע. מודה ולא מודה. פשוט לא פשוט. וירטואוז של החיים. כל מי שהכיר אותו השתאה על מורכבות הניגודים המרכיבים את אישיותו, את חייו, את קיומו.

בועז אהב לארח בבית בעין הוד, יין, אוכל ושקיעה. כולם היו מתקבצים שם על המרפסת. חברים, אמנים, מעצבים. במרכז עמד שולחן גדול ש"הבנות" היו דואגות למלא בכל טוב. גם החברים הביאו. חגגו שם חגים, ימי הולדת, פרישות, אזכרות וחתונה. זה היה המקום שלו. צלע הר עם צמחייה פראית ונוף משכר. הוא לא אהב שפורשים הביתה. הפציר להישאר. בכל פרידה הוא תכנן את האירוע הבא. צעיר ממני במספר שנים, וכמתמטיקאי בהכשרתו, שהקפיד תמיד לזכור מספרים ותאריכים, שנים וזמנים, היה תמיד מזכיר לי, בחיוך "מסוים", שבבוא היום יערוך לי אירוע פרידה בעין הוד. אבל סדר הדברים השתבש, בועז פרש באיטיות מהחיים. היינו רק מעטים שראינו אותו בגסיסתו. את הסצנות האלו לא הוא ביים. אולי הוא היה משווה להן אופי בארוקי. או אלגורי. אבל באמת העובדתית לא נגעה יד האמן שלבועז. היא היתה חשופה וצורמת.