בין שליטה לריחוף
דודי ראב''ד, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי, משנה מילים בטקסט של דורית רביניאן.
התוצאה? תיאור מקסים של תהליך יצירת המוצר.
עיצוב תעשייתי זה עסק לטיפוסים אובססיביים. כובד הראש, החיטוט העצמי, ההליכה עד הסוף. היכולת להיות "משוגע לדבר אחד" ולהתעקש עליו לאורך זמן; להיות מחויב לאמ-אימא של הרעיון ולעבוד עליו בכל הזדמנות, בלילות, בחגים, במלוא הרצינות. ובלי לוותר לעצמך, לעצב אותו טוב באמת. להאמין בעצמכם שאתם מסוגלים ועושים את הדבר הנכון ואף פעם לא לומר נואש. סקיצה אחר סקיצה.
פרויקט גמר - שחר יעקובי
נוסיף על זה את אופייה התובעני, הכפייתי משהו, של הפעילות עצמה; נוסיף את החתרנות המובנת ואת כישורי הקידוח שבאים עם דרישות התפקיד – כישרון למעצב זה הכרחי, אבל קובעים לא פחות "ביצועי הישבן", הדבקות במטרה, המשמעת העצמית – ואפשר שנסכים שזה עיסוק שמצריך במידת מה, במקרה הטוב, נטייה מסוימת לאובססיות.
עיצוב מוצר זה מופע של שליטה. שליטה בפרטי העולם ובפרטי המוצר, שליטה בתודעה ובמניעים ובהגיון הפנימי של כל המערכת. אתה המפקד העליון שמשקיף מן ההר ועליך להכריע הכרעות ולעשות סדר, לנצח ביד רמה על כל העסק, להפגין ביטחון. אתה לבדך, לתפוס במושכות המוצר, בראש המפלצת הזאת שבראת לעצמך, להחזיק אותו שיהיה חי ושריר ובעל תוקף, דוהר כל הזמן. להנהיג אותו בשלווה, בתנופה, מראשית המסע עד סופו. להאמין שאתם יודעים מה לעזאזל אתם עושים ולאן אתם מובילים.
המזל הוא ש"בשטח", בעבודת היומיום, פועל בעיצוב גם כוח אחר. כוח ספונטני, חולמני ממש, שכדי לעורר אותו צריך להרדים לזמן מה את הכוח שבשליטה. יש גם מרחב של משחקיות ושל חירות נפש אמיתית, נהר זורם של חוסר מודעות, שמשם מעלים את האוצרות הכי יפים, בונים ארמונות בחול. אז הנה, פותחים קובץ חדש, מרימים מפרש ויוצאים להפלגה. פעם לסיבוב של שעה, פעם לשלוש שעות. זה חלק מהעבודה, לעזוב את המושכות ולהיכנע לרוח, לתת לכוח הדמיון שיישא אותך, לחלום בהקיץ. הידיים שינועו כל הזמן על המקלדת, והדמיון, תנו לו שישוט חופשי, לאסוציאציות – שיצופו מעצמן. והנה עכשיו כשנגמר האוויר ודי לך בכך, גלול אחורה את הקובץ ותבחן את מה שיצרת. בפריקת אצבעות, בשוויון נפש, חזור שוב לחדר הבקרה, קח את ההגה לידיים ותמשיך לעבוד על זה – לנקות, לנפות, להזיז, למחוק, לצמצם שוב, לחבר ולהחליק ולשייף ולצמצם עוד ועוד.
פרויקט גמר - אביטל קרנר
נחזור רגע ל"מרימים מפרש". כאן עלולים להופיע רעשים. פטפוטי הביקורת העצמית, מחול השדים של הקולות הנבזיים והסחות הדעת. מאד ייתכן ייאוש. זה בסדר. לחזור לשבת. תירגעו. תנשמו. עכשיו אתם מקשיבים. מסתכלים על המסך. אתם מזמינים את המצב הזה, מלבים אותו בתוככם, אבל הכול בנחת, בעדינות, אסור לדחוק בו. אחר כך תשאלו את עצמכם מה נכון ומה לא נכון, מה מיותר. בינתיים חכו עם ההיגיון, חכו עם השיפוט, חכו עם שיקולי היעילות והזמן. לכמה רגעים, סמכו על הרגליים שלכם, ותנו להן שינועו מעצמן, אל תחשבו על התנועה, תנועו. תרקדו.
צעד קדימה, ואז שניים אחורה. להרפות מהשליטה ולהחזיק בה, להרפות ולהחזיק. סקובידו. טובלים במין היפנוט כזה למשך שעתיים, סקיצה, סקיצה, סקיצה. ואחר כך, בשעתיים הבאות, עוברים בקור רוח על החומרים שדולים משם. בוררים ושוטפים וזורקים לפח. לרוב זה המון בוץ ועשבים, כמה צדפים, ניסיונות שווא וגרוטאות. אבל רגע, אולי יש פה רעיון יפה, שלהבת של זיכרון חי, איזה דימוי מהבהב שתוכלו להפיק ממנו תועלת.
קאט אנד פייסט, רעיון חדש. שוב אתם בקרקעית, צוללים במים החשוכים האלה. עכשיו רק תתבוננו, תמצאו שוב את הריכוז. תתמכרו קצת לריצוד בעיניים. לכמה רגעים תהיו תמימים, תהיו אורחים בפרויקט שלכם, אל תתנגדו. אולי עכשיו שנפתח הקפל הזה בנפש, בלא מודע, תקום בתוכו איזה ערפילית. איזה לחשוש. אולי הרמז יתגלה מעצמו פתאום, הלהבה מתוכך שנרעדה קודם, אולי יתברר שיש שם נר. ועוד נר ועוד אחד, תברר שהם מובילים לתוך מערה, שיש שם נקיק נפתל מתחת לעיצוב שלך, פלג מים.
פרויקט גמר - ג'ני בכר
בלי מיסטיקה בגרוש ורומנטיקה של שירת מוזות וצלצולים, ובכל זאת, מצב של חצי הזיה. אוטוסוגסטיה. שכנוע עצמי ואמונה בעצמך, דבקות כמו בתפילה. הנדנוד קדימה ואחורה זה עכשיו, צרצורי הכסא, השכחה העצמית. ואז, ברגעים האלה, כמו בדמדומים שבין ערות לשינה, רק להקשיב ולראות מה קורה. לעצב את זה. לדווח מהשטח. לצפות בסרט ולחבר בו בזמן את התסריט.
הקטע הזה נכתב ע"י הסופרת דורית רביניאן במדורה "ניהול ספרים" במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ". הכתבה פורסמה במוסף "ספרים", בתאריך 2/9/13. דודי ראב"ד, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בHIT מכון טכנולוגי חולון, נטל לעצמו את החירות להפוך את לשון הכתיבה האישית שבה היא כותבת, ללשון רבים (איפה שזה אפשרי מבחינה לשונית), לשנות פה ושם מילה בטקסט העוסק בהולדת יצירה ספרותית, וכך לספחו לתהליך של יצירת מוצר.
