חדשות והודעות

"המזל האיר לי פנים. המכון הוא בית בשבילי"


פרופ' לב רפפורט, דקאן הפקולטה למדעים, עלה לארץ ב 1990. הוא היה אז בן 44 , נשוי ואב לילד, וכמו רבים מהעולים החדשים הוא חווה חבלי קליטה וקשיים לא מעטים. את היום בו הוא הגיע למכון הוא זוכר כנקודת מפנה, שהפכה את סיפור העלייה שלו לסיפור שמח, סיפור קליטת עליה מעורר השראה, סיפור של הגשמה מקצועית ואישית.
 
השנה , בפעם החמישית הוא קיבל תעודה על הצטיינותו במחקר.

לב רפפורט נולד בקישינב (היום מולדובה). יש לו תואר ראשון ושני בהנדסת מכונות מאוניברסיטת קישינב, ותואר שלישי מהמכון לפיזיקה יישומית במולדובה. כיום הוא מכהן כדקאן הפקולטה למדעים.
 
פרופ' רפפורט, מה בעצם הביא אותך למכון?
"הגעתי לארץ ב 1990 וניסיתי להתקבל למחקר במוסדות אקדמיים בארץ, אך מפאת גילי וגם מכיוון שהעברית לא היתה שגורה בפי, שמעתי פעם אחר פעם תשובות שליליות. זה לא שימח אותי כמובן, אך לא התייאשתי והמשכתי לנסות את מזלי. כשבמכון (אז מרכז לחינוך טכנולוגי חולון בחסות אקדמית של אוניברסיטת ת"א) ביקשו להקים מעבדה במכניקה , עלה שמי כמדען יישומי שיכול לקחת על עצמו את המשימה. פרופ' אברהם בלצר יצר איתי קשר, וכך נפתח חלון הזדמנויות עליו אני מברך עד היום. הקמת המעבדה אפשרה דריסת רגל הראשונה שלי במכון. כשאני מסתכל לאחור, אני מודע לזה שהמזל האיר לי פנים. היום המכון הוא כמו בית בשבילי. אני כבר לא בטוח אם זה הבית הראשון או השני שלי".
 
היום אתה דקאן הפקולטה למדעים, אך דרכך במכון, בעיקר תחילת הדרך לא היתה פשוטה.
"נכון. הדרך ממקים המעבדה למכניקה ועד מעמדי כיום כפרופ' מן המניין לא היתה סלולה וחלקה, ונאלצתי להתמודד עם כמה אתגרים. הבעיה התחילה כשנדרשתי להעביר הרצאות לסטודנטים. העברית שלי אז לא היתה טובה, וממש פחדתי מהאינטראקציה עם הסטודנטים. עם הזמן באופן טבעי גם הבעיה הזו נפתרה, וחשתי יותר ויותר ביטחון באינטראקציה שלי עם הסטודנטים.
 
 
פרופ לב רפופורט דקאן הפקולטה למדעים
 
 

גם להקים מעבדה מחקרית ממש מאפס, להוביל מחקרים, לפרסם פרסומים אקדמיים ולהציג בכנסים בינ"ל- זה לא דבר מובן מאליו. אני גאה בתוצאות, אך עבדתי קשה ושום דבר לא בא בקלות.
כיום קיימות רק שתי מעבדות בתחום חיכוך ובלאי במוסדות אקדמיים בארץ: בטכניון, ואצלנו במכון".

האם את המחקרים שלך אתה מקיים לבד או משתף פעולה עם גורמים נוספים?
 מ 1995 אני מקיים באופן אקטיבי ופורה מחקרים משותפים עם פרופ' רשף טנא ממכון וויצמן. עד כה פרסמנו יחד כ 40 פרסומים משותפים, רובם בנושא שימוש בננו-חומרים לתנאי חיכוך, בלאי ושימון חומרים".

זו הפעם החמישית שאתה מקבל תעודה על הצטיינותך במחקר. מה סוד הקסם שלך?
"המחקר מעסיק אותי יום ולילה. אני עובד קשה, אך אני מלא סקרנות לגבי תחום המחקר שלי.
כשאני מוצא פתרון לבעיה מדעית, או כשמתפרסם מאמר חדש שלי במגזין מדעי נחשב, זה סיפוק בל יתואר. גם כשאני זוכה במענק מחקר או בהובלת מחקר זה מאד משמח"
 
ולסיום, משהו שאף אחד לא יודע עלייך (אבל לא אכפת לך שידעו...)
כשהייתי בן 12 התחלתי לשחק כדור יד. מכיוון שהייתי קצת שמנמן הוצבתי בעמדת השוער, זה היה מאד מוצלח כי הייתי ממש שוער מחונן. למעשה, הייתי הכי טוב בבית הספר במולדובה, הכי טוב בליגה בין אוניברסיטאות ואח"כ גם בליגה הארצית של מולדובה. כשבגרתי שיחקתי בנבחרת של צבא מולדובה וגם שם סומנתי ככישרון עולה. הקבוצה שלי זכתה בתואר הקבוצה הטובה ביותר בצבא בריה"מ לשעבר. אפילו קיבלתי תואר מאסטר בכדור-יד מטעם ברית המועצות לשעבר".
 
"כשהגעתי לארץ העבודה הראשונה שלי היתה כמאמן קבוצת כדור יד בתיכון. זאת היתה הפעם הראשונה שנחשפתי ל"סחבקיות" הישראלית. די הופתעתי שהתלמידים אז לא פנו אלי בנוסח דומה למה שמקובל בבריה"מ לשעבר, משהו כמו: "שלום רב, המאמן רפפורט" או "שלום מר רפפורט". וזאת כאות כבוד למאמן. הם קראו לי בפשטות "רפפורט" או "לב". הערתי להם על זה, והם ענו לי, שפה בארץ פנייה למאמן בשמו האישי מסמלת כבוד רב. היום אני מבין שככה זה בארץ, אבל בזמנו הייתי פשוט בשוק מזה".
 

"דרך אגב, גם לא הרבה יודעים שניגנתי 12 שנה בכינור...אני מאמין שאם לא הייתי מגשים את עצמי כחוקר, בוודאי הייתי כנר".